עיבוד אבל על יד אומנות אבא שלי האהוב מת. "הלך", כמו שנהג לומר לי כשדיווח בשנים האחרונות מי נפטר השבוע או נאסף אל אבותיו, או מצא את מותו, או נח כעת על משכבו בשלום, כשהייתי באה לבקרו במושב שגדלתי בו. הוא נולד באמצע מלחמה ומת באמצע מלחמה.   אוספת שנים רבות עסקתי במחשבה על מותו של אבי ופחדתי פחד מוות. עיבוד האבל עליו התחיל לפני שנים עת נפל והובהל באמבולנס לבית החולים. מאז מצבו הלך והתדרדר. בבית הוריי היו חפצים רבים שהיה ברור שיישארו מיותמים לאחר מותם וייזרקו לפחי האשפה הגדולים מ

השקוף הארוך, עם המכל המטמורפוזי שלו, מצליח להפתיע. בכל פעם מחדש. לחיצה על הדק המייצרת חיבור. הגליל מנותב בעל כורחו אל גורל בלתי ידוע. לרוב הוא רוקד את הריקוד השיכור שלו, יוצא משליטה ונשפך, נערם באיטיות ואז זולג וזורם החוצה. בחלוף דקות מעלה אדים מזהירים, זז מכאן לשם ובחזרה, נאחז בכול ואינו מרפה. או להפך – מרפה פתאום, מבלי למלא את הציפייה הבלתי מותאמת ממנו: לעשות את הבלתי אפשרי, להדביק יחד את הדברים הבלתי חבירים ביותר, להכריז מלחמה נגד כוחות המשיכה והפירוק של הטבע. בלא האקדח הג

חור כניסה וחור יציאה. בד פצוע. שובל מדמם של חוט מלווה, נקרע או מאבד את עצמו בדרך. חור ועוד חור. מחט עולה ויורדת, לפרקים קרובה מאוד לפנים, לעיתים רחוקה. לפעמים נעלמת מאחורי מסך, אפשר רק לנחש מאין תחזור. יד מיומנת מזהה דרך סיבים אטומים של בד את תחנת העצירה הבאה. יד מיומנת מופתעת פחות בזיק של כאב. חיבורים־חיבורים־ ברווחים שווים־משתנים־מתקרבים־מתרחקים מאפשרים לבד להתרופף בין התפרים, להיפתח להצצה, לגלות אניצי מילוי. וחוזר חלילה, מעייף, ומאמץ את היד, את המרפק, את הכתף, כהיקף הלולאה

הלבן הקפוא בתנועה טומן בחובו את הפרדוקס המתגלה עם השנים – שלמות ושבר, שקט ותנועה, ריק ומלאות. הוא נפרש כמו מרחב מעבר שבו הגוף מוביל אותי שוב ושוב לגעת ולחקור מה נמצא לפני הצבע, לפני ההגדרה, לפני משהו המתהווה לכדי משהו. לבן על לבן מחייב התקרבות. לא הכול נגלה במבט ראשון, לעיתים הוא כמעט ואינו נראה. רק כשמתקרבים מתחילים להבחין ברבדים, בשכבות, במרקמים ובמתאר שהאור והצל יוצרים. היוצר והצופה נדרשים להאטה, לשהייה ולהפעלה של החושים. רק אז הלבן מתגלה לא כמשטח ריק אלא כמרחב. הלבן אינו

הגרעין הרוחני של היוצר והיוצרת מושתתים על הארכיטיפים התרבותיים שירשו מאבותיהם. המונח "גרעין רוחני" מכיל את תמצית הווייתו של היוצר. טביעת...

עולם הצורות הראשוניות מפעים אותי.  המסע שלי התחיל כמי שאהבה לצייר בצבעים. שנים רבות היה עבורי הצבע אמצעי לביטוי רגשות, דחפים וחופש. עם...

רישום תנועת התחושה ככלי טיפולי בשפת הסנכרון מעיל כבד מחבק. האוויר חותך, שלג מכסה הכל בלובן דק. עלים חומים, שבירים, דבוקים לקרקע הקפואה. עלה חום ביד, ריח אדמה רטובה. קור צורב, נשימה שהופכת לערפל. שקט. רגע העולם כולו. ידיים גדולות מרימות אותי. צחוק. בלי מילים, הזיכרון התחושתי נשמר בגוף כזיכרון חי, נוכח, ממשיך לפעום עד היום. עם השנים הבנתי שרגעים רוויים בתחושה אינם רק מקור להצפה או לכאב, אלא שפה שלמה בפני עצמה, שפה שאין לה תמיד מילים, אך היא נוכחת בכל תא ותא. השפה הזו נוצרת מהאו

רועי בן התשע דופק על הדלת, רץ ומתחבא. אני מאתרת את רַעֲמַת השיער מאחורי העציץ שבחדר ההמתנה, נעמדת עם גבי אליה ותוהה בקול: "איפה רועי?"...

הבקבוק של הצבע האדום היה תמיד על המדף שלי, אבל לא הייתה לו חשיבות, ובי הוא לא כל כך נגע. אבל פתאום זה קרה. ללא הכנה, הבקבוק של הצבע האדום...

מה עושים חומרי האומנות לנפש? השאלה הזו מעסיקה אותי מהרגע שהפכתי להיות מטפלת באומנות לפני 25 שנה ואולי לפני כן. ומלחמה, מה היא עושה? אני יושבת בסטודיו שלי ומתבוננת על האופן שבו בחרתי לסדר את החומרים עבור מטופליי וכן על סוגי החומרים שיש לי. היו שנים  שהתעסקתי  הרבה בחומרי ראדי-מייד (ready-made). רציתי לאסוף, למיין, למצוא חומרים שהם לאו דווקא אומנותיים מובהקים. למשל קליפות גרעינים, מנורות שרופות, ספרים בסינית. היו שנים שלא השתמשתי בחומרים רבים כי זה מה שלמדתי מיוני שור שלימד אות

בעקבות המלחמה שפרצה בישראל בשבעה באוקטובר 2023 נפתחו מרחבי סטודיו בטוח. מרחבים אלה ביקשו לתת מענה למפונים מהדרום שעברו טלטלה קשה. מענה ראשוני זה כלל עבודה עם חומרי יצירה שונים בתוך סטינג שמור ובטוח. המרחבים הוקמו במהירות וקיבלו תמיכה קהילתית מרגשת - תרומות רבות של חומרים, מקום להקים בו את הסטודיו והתגייסות התנדבותית של מטפלות ומטפלים בהבעה ויצירה להגיע ולהיות עם המפונים בשעה הקשה. הייתה לי הזכות להשתתף בהקמת הסטודיו בו פגשתי נשים, ילדים ונוער שנגעו בחיי לעד. רגע- ידיים עובדו

צלמית אישה, אשדודה, מוזיאון ישאל. המאה ה-12 לפני הספירה תכונות החומר חימר הוא מדיום טבעי, המורכב בעיקר מאדמה, חרסיות ומינרלים המתערבבים...

אורי נכנס לחדר, ממצמץ בעיניו ונראה מסונוור מהאור המלאכותי והבוהק של  תאורת הלדים, נשכב על הפוף ומסית את מבטו. אני מדליקה אור קטן צהוב...

לפעמים אני מעזה ושולחת יד פנימה, מנסה למשש, איזו צורה וחומר יש לאסון הזה. האסון חצה את העולם לשניים, יש את מה שלפני ומה שאחרי, יש את...

מומלץ לראות ולקרוא על מסך מחשב ולא נייד הסיפור מתוך: היי, מישהו שומע אותי יומן גרפי – כתיבה ואיור אורית עריף אפשר להזמין ישירות מהיוצרת. אורית עריף: oritarif@gmail.com

אני לוקחת חלק בקבוצת הדרכה למטפלות. לאחרונה הוצע לנו ליצור מְכָל לעצמנו, למטפלת שאני. הנטייה שלי לעבוד באופן אינטואיטיבי: אני מתבוננת...

מפגש זהויות; אומניות-מטפלות באומנות מציגות תערוכת מחווה ל״סטודיו הבטוח״. רשמים אישיים מהתערוכה "לבי סמוך ובטוח", גן-שמואל, דצמבר 2024...

יצירת קולאז' בשיטת "דפי נפש" לפני 11 שנים באחת מהתקופות הקשות בחיי כאשר ליוויתי את אימי למותה, הייתי בתחילת הקריירה שלי בתור תרפיסטית...

חומר חושי, רגשי, משפחתי והיסטורי תחושה של מוצקות קרירה מתמסרת בהדרגה לחום הגוף. המרקם הופך רך, עוטף בעדינות את החך ומותיר אחריו תחושת משי...

כשהיא נפטרה הלכנו לאיבוד בתוך חדר היצירות שלה. ערמות על ערמות של ציורים זה על גבי זה –  בגדלים שונים בעוביים שונים: ציורים בפחם, בצבעי...