פֶּרְפֶצְיוֹנִית, רוני גונן-שמחוני
"אני פֶּרְפֶצְיוֹנִית!" נטלי צועקת עלי.
"את לא יודעת שאני... נו, המילה הזאת?"
"העיניים עקומות, מה את לא רואה?"
"אני לא יכולה לסבול את זה, מה אתם לא מבינים?!"
"הציור מלא הבעה", אני אומרת לה.
"עקום!" היא צורחת.
"אני רוצה לתקן! עכשיו! לא הבנת שאני פרפציונית?!"
"אז נתקן", אני אומרת בשקט, "אפשר לתקן."
נטלי הביאה תמונת פנים צבעונית של אישה, צילום שבחרה וגזרה מהעיתון בהתבוננות ובתשומת לב רבה היא ציירה אותה על בד בצבעי אקריליק.
היא הייתה גאה כל כך בתוצאה, אך כעת היא נראית לה כל כך רחוקה ממה שרצתה.
אנחנו מסמנות מחדש על פני הציור הנעלב את מיקום העיניים המטרידות, את הגובה, את הגודל.
רועדת מעצבים נטלי מעלה עליהן עוד שכבה של צבע, בודקת, מתקנת ומדברת.
יש לה יום הולדת בעוד יומיים. היא רבה עם האימא הזאת שלה, שלא מוכנה לעשות לה מסיבה. האימא הזאת שהייתה רוצה שלא תיוולד בכלל. אז היא כל היום עם קוצר נשימה, עצבנית אש, לא יכולה להירגע.
עוד נגיעה של מכחול, ועוד אחת. הנשימה מאיטה, החיוך חוזר להאיר את הפנים.
"עכשיו זה בסדר, את רואה? עכשיו זה נראה טוב." היא מרוצה.
נטלי מניחה בד נקי על הכן, ומכינה על הפּלֶטה צבע שחור וצבע לבן.
"אני רוצה לצייר פרחים לבנים!" היא מכריזה.
"מה זה? מה אני עושה?"
"מה את עושה?"
"אני עושה שחור, שחור כמו הנשמה שלי..." היא אומרת ספק בצחוק, ספק ברצינות.
אני חושבת על העיניים העקומות שיישרנו, על הציור שבשבוע שעבר חגגה איתו, והיום פגשה אותו מכאיב ופוצע כמו המבט המאוכזב של אימא שלה עליה, שרוצה כל כך להיות מושלמת וראויה. ועדיין, כל ציור שלה מהדהד לה מבט עקום וקו שחור, וכל המבטים המיטיבים שסביבה לא יוכלו לפצות על מבט אחד חסר.
רוני גונן-שמחוני ronigs13@gmail.com
העבודות הן אילוסטרציה של הכותבת.
טקסטים נוספים שלה נמצא כאן:
תגובות