הקרע הזה הוא אני, חגית שאל-שפילקה

הציירת אביבה אורי, שאמה נפטרה עם לידתה, חוותה לאורך חייה את חוויית "הפרֵדה בטרם עת" מן האם (טסטין, 1992). בעטיה של חוויית פרֵדה מטלטלת, היא נהגה לעטוף את גופה ברצועות ארוכות ורכות של צמר גפן. אחת לחודש הייתה מפשיטה אותן מגופה ומחליפה אותן בחדשות. רצועות אלו נצמדו לגופה ושחזרו, לכאורה, תחושת מעטפת עורית אימהית – רכה, נוכחת וקבועה – בניסיון נואש להשיב לגופה את תחושת האם הנוכחת דווקא בהיעדרה. באחת מהשיחות עימה על יצירתה אמרה אביבה לבתה, הציירת רחל ימפולר: "הקו הזה הוא אני" (ימפולר, 2003).

לדעתי, במילים אלו ביטאה אביבה חוויה לא מודעת שהגנה על עצמה לכאורה מאימת נפרדות מוקדמת, שייצוגים, דימויים או תבניות סימבוליות ביצירה עלולים לעורר.

הרעיונות על חוויות תחושתיות קדם־סימבוליות שליוו את חייה של אביבה אורי, היו לי השראה לתצפיות על חוויות תחושה בתהליכי טיפול באומנות – חוויות שנצרבו כחותם בגוף, כזיכרון תחושתי מוקדם, השב ועולה לבימת הנפש במצבי משבר עם המגע בחומרי היצירה בטיפול.

הטקסט שאתאר כאן עוסק בתפקידו של המטפל באומנות בתרגום של חוויות תחושתיות מזוהות בקשר הטיפולי, למגע בחומרי יצירה ומייצר עבורן משמעות רגשית. אפשר לומר שבאופן זה המטפל נוגע ברובד קדם־סימבולי ובלתי מודע של המטופל, רובד שנחתם בגוף בנסיבות שבהן נעדרה חוויית הכלה מספקת. לכן אם חוויות תחושה דומות יחוו בטיפול – הן מציעות למטופל לחוות את הבלתי מודע שלו בהווה הטיפולי בשותפות עם מטפל מכיל, וכך לשנות חותם תחושתי שנחווה ללא חוויית הכלה בשעתו.  המטופל יכול להתוודע ל"חוויית  מקור" תחושתית, ועם עיבודה בטיפול – להניע תהליכי התקשרות חדשים ואף לאפשר ריפוי נתיב התפתחות פתולוגי.

בתיאור פרק מהטיפול בטלי אשתמש במודל הסת"ם, המזמין לזהות שלוש שכבות ב"דיאלוג התחושתי" בטיפול באומנות. סרט/ תחושה/ ומשמעות (שאל־שפילקה, 2019)

סרט

טלי, אישה בסוף שנות החמישים לחייה, נשואה, אם לילדים וסבתא לנכדים, מתארת קושי ומצוקה ביחסיה עם משפחתה ועם סביבתה. היא נכנסת לטיפול מפוזרת, כאילו חלקי מחשבותיה אינם מודבקים זה לזה. לאורך תקופה ארוכה בטיפול היא ביטאה  חוסר שביעות רצון ותחושות תסכול, ולא הצליחה למצוא על מה לעבוד במפגש.

כך הנכיחה בעיניי חוויית חיים המאופיינת בקושי ביחסים, באינטימיות ובמרחק מעצמה ומסביבתה. היא התקשתה להיצמד לקשרים של ממש. היא חשה מרוחקת ומנותקת ודחתה ניסיונות לקרבה אליה ואל עולמה. הקשבתי לחיפוש התחושתי שלה דרך המעבר מחומר לחומר, אך את החומר האחד שתאם את מגע ידיה לקח לי זמן לגלות. בטיפול חזרו המילים על עצמן, הנושאים חזרו על עצמם, והזכירו לי תנועה של לישת בצק לפני מתן צורה. עבורי הייתה זו תמונת מצב של היחסים בינינו. בנקודה זו חיפשתי "מראת תחושה". הסבתי אותה למגע בחומרי לישה שונים. הגשתי לה, בזה אחר זה,  דונג צבעוני, חימר סינתטי ובצקים שונים – אך לאף אחד מהם טלי לא התחברה.

יום אחד, בהיסוס מלווה בספקות, הגשתי לטלי במפגש  גושי דונג גולמי, עם המחשבה הכובלת שלי – מה כבר אפשר לעשות בחומר הדביק והסתמי הזה. להפתעתי, טלי חוותה אותו אחרת. החיבור המיידי שלה למגע בגושי הדונג, שחתכתי עבורה מגוש דונג גדול, היה בולט. חיוך מסוקרן עלה על פניה, ורגע של נחת שרר במפגש.

המגע בחומר המיוחד, שלא פגשה בו מעולם, חיזקה אולי את תחושת הייחוד שלה שלא חוותה בחייה, לדבריה. ייתכן שהיה בכך גם ביטוי לנראות שביקשה לחוות בקשר – בלי מילים. המגע בגוש נוקשה, מעט שמנוני וריחני עם שאריות דבש עליו, תפס את טלי, ולכן היא עבדה אתו במשך חודשים רבים.

במהלך המפגשים נהגה טלי לחמם, לרכך, למעוך, להדק שוב ושוב את גושי הדונג הגולמי הקשים ולשנות את צורתם באופן מפתיע. הבטתי בפעולותיה במבט בוהה, חשתי מנותקת, מרוקנת ומופתעת, תוהה מה יש כאן – מלבד מה שאין. ניסיתי לפענח את חלקי העצמי שהיא הביאה למפגש ולתרגם אותם לתחושות. צפיתי באופי הלחיצות בגוש הקשה והמוצק ובגושי הדונג ההופכים לאחר מספר דקות למשטחים דקיקים, שקופים, רכים ועדינים. שתי אצבעות קטנות ועדינות, ביחס לגוש הדונג הגדול, לחצו עליו בתנועה חזרתית, חיממו אותו בחום אצבעותיה –מעין להבות קטנות – עד שריככו אותו ושינו את מהותו בתוך דקות. החומר הפך מגוש עבה, חום וגס למשטח דו־ממדי, דקיק  שקוף, צהבהב ועדין.

בד בבד עם המגע בחומר, דיברה טלי על אירועי חיים סוערים, רוויי כעסים, בתוך חיי יום-יומיים מלאי מאבק שבהם היא מצויה בקצה כוחותיה. לעיתים קרובות היא התרעמה גם עליי ועל תגובותיי כלפיה. כאשר השתהיתי או שתקתי, היא לחצה עליי להגיב, וכאשר הגבתי, היא דחתה את דבריי בכעס בלי להקשיב לי באמת.

פרטי הפרטים שהביאה, באי־סדר ובלי הקשר ברור, הקשו עליה להעביר מסר שיהיה לי מובן. חוויתי תקשורת קטועה לא זורמת, ולעיתים התקשיתי להבין את מצוקתה. נדמה שחלק גדול מדבריה נותר כשיח פנימי בתוכה, ורק מקצתם יצאו אל הקשר בינינו במקטעים בלתי ברורים.

התבוננות בגוש הדונג שהפך משטח חסר צורה ומשמעות, ללא חוץ ופנים, ללא צד קדמי או אחורי – גוש דו ממדי ללא שם הייתה בעיניי מראה לאופי התקשורת השטוחה שנוצרה בינינו בטיפול. הייתה לי הרגשה שמשהו חסר בגוש השעווה השטוח שנותרו בו רק עקבות של תחושות ושל פעולות – מעיכה, ריכוך, חימום והידוק בשקט עדין ללא מטרה מוגדרת, בחזרתיות קצבית של תנועה אחידה. טלי כמעט שלא התבוננה במה שנוצר תחת אצבעותיה. פיסות הדונג השטוחות נראו מנותקות מגופה, מקולה וממקצב דיבורה, ואף מסערת הנפש שבאה עימה למפגש.

תחושה מורגשת – זיהוי

באותם רגעים עלתה בי תחושה רבת-עוצמה כי גם אותי טלי מועכת. היא אינה מקשיבה לדיבורי, לוחצת עליי, מנותקת מתגובותיי, חותכת אותי באמצע משפט ועוברת לנושא זר לשיח בינינו. מחשבות על חוויית תקשורת קרועה ועל חתכים ונתקים בקשר שלנו הציפו אותי בעוצמה במהלך המפגשים.

נותרתי עם שאלה: מה – או את מי – טלי מנתקת בחוויית הקשר בינינו?

בסיום המפגשים נהגה טלי לצלם בנייד שלה כל פיסת דונג שעברה עיבוד באצבעותיה, ולשלוח את הצילומים לטלפון הנייד שלי. עשרות צילומים כמעט זהים, נפרדים זה מזה, נשמרו יחד אצלי. ייתכן שכך העניקה להם טלי תוקף ומעין ניסיון לכידות – הן לחלקיה השונים הן לחוויית ההחזקה והביטחון שהתפתחה בקשר בינינו.

לאחר תקופה ארוכה של עבודה חזרתית ומונוטונית עם גושי דונג קשים כמעט זהים שטלי ריככה שוב ושוב בצורה דומה, היא גילתה קרע באחד המשטחים. הסדק הופיע שוב ושוב באותו מקום למרות ניסיונותיה לאחותו בדרכים שונות. נראה היה שהוא הוא מסרב להתאחות – ורק מבקש את תשומת ליבה.

בסיום אחד המפגשים התבוננו יחד במשטח הדקיק והשקוף, הסדוק, וניסינו לתאר במילים את מה שנראה משטח סתמי וחסר משמעות. חווינו יחד תחושת חוסר אונים לנוכח היעדר דימוי, מושג או הקשר מילולי. המשטח נותר חותם פנומנולוגי, תחושתי, דו־ממדי, טקסטורה של חומר המבקש משמעות – והיא עדיין נעדרת.

משמעות

באחד מרגעי ההתבוננות במשטח הסדוק אמרה לי טלי: "בעצם אני המשטח הסדוק שלא מתאחה כאן בכלל". היה זה רגע מכונן עבורי בקשר. מייד לאחר מכן היא יצאה לדרכה בחזרה לשגרת יומה, והותירה אצלי את מילותיה בלי לדרוש תגובה עבורן. הרגשתי כאילו היא  "בורחת מבשורה". בורחת מהכאב שבידיעה החדשה: "אני הסדק הזה" – ומשאירה אותו אצלי למשמרת. באותם רגעים החזקתי בתודעה אירוע מוקדם שסיפרה לי עליו בתחילת הטיפול, וניסיתי לחבר בין קרעי חוויית חיים מוקדמת זו לבין החוויה בטיפול בהתבוננות בסדק שבמשטח הדונג.

עבורי, התקשר הסדק לחוויית פציעה של טלי במעטפת העורית המוקדמת – זיכרון גופני של כוויות בקרקפתה בהיותה תינוקת. איש מהמטפלים בה לא הבחין בכווייה שהסתתרה בראשה השעיר בהיותה בת שנה בלבד. הכוויה המדממת והכאובה לא זוהתה במשך שבועות, עד שאחת המטפלות גילתה אותה בטקס חפיפת ראשי התינוקות במקלחת המשותפת בפעוטון.

טלי אושפזה ועברה טיפול רפואי של כמה שבועות, והחותם התחושתי של החוויה נותר עימה לשנים. הכווייה הפיזית הפכה כווייה נפשית מצולקת – חוויית "עור־מיכל" קרוע.                                               

   (Bick, 1968)

באופן בלתי מודע הייתה זו הטבעה תחושתית שנשאה עימה לאורך השנים והיא מקפלת בתוכה חוויה נפשית של נטישה, של חוסר נראות, של חוויית דחייה ושל הזנחה. חוויה מוקדמת זו מהדהדת את מושג "הפרֵדה בטרם עת" מן האוביקט המטפל (טסטין, 1992), ועם יצירת כאב ופגיעות בכל רובדי החיים – זוגיות, משפחה, הורות ויחסים מקצועיים.

במהלך השנים למדה טלי מטיפולים קודמים שיצרה הגנות נוקשות בנסותה לטשטש את הכאב בלתי נסבל מאותה חוויית נטישה מוקדמת, שבה איש לא הבחין בכאבה. היא חתמה בתוכה אכזבה עמוקה ומתמשכת בהתמודדות עם  ניסיונות כושלים לנחמה ולהעניק לה ביטחון והחזקה (בולבי, 1988).

בתהליך ארוך וממושך גיששנו יחד אחר פירורי משמעות לתחושות שהופיעו במפגשים, אך הן נותרו חסרות מילים ופשר. בסופי מפגש תוך כדי התבוננות משותפת בתוצרים של טלי הזמנתי אותה שוב ושוב לציין את – "מה את רואה כאן עכשיו?" – כדי להנכיח לאט לאט הזדמנות ולפתוח צוהר ליצירת תקשורת חדשה בינינו וחיבור חדש בין תחושה לבין משמעות ומילים. 

תחילה תיארה טלי את משטחי הדונג באופן פנומנולוגי וקונקרטי: "הקצוות כאן עוד לא מאוחדים" או "זה ממש יצא שקוף הפעם". רק בהמשך הופיעו מילים נוספות: "זה נראה כמו חתיכת עור שצריך לחבר". בהמשך, בהתבוננה בסדקים נוספים אמרה : "חשבתי על היחסים שלי עם אנשים וכמה נתקים יש בהם".

כך החלו להתחבר אל תחושת הדונג המחומם, המתרכך והמעוך גם מילים ומשמעות, שפתחו עבור טלי שער לחיבור אנושי, נושם ומתפתח.

סיכום

ההיזכרות בתחושות מוקדמות בטיפול בטלי נחוותה במקורה כחוויית נטישה או "פרֵדה בטרם עת" מאובייקט מכיל. בשל כך ננעלו התחושות בקפסולה אוטיסטית חסרת משמעות, בהגנה מדומה בעצמי מפני חרדת הנפרדות מהאובייקט.

בתהליך הדיאלוג עם התחושות המוקדמות בטיפול באומנות נעשה ניסיון לחלץ אותן מן הניתוק, להשיבן אל הקשר, אל השפה ואל המשמעות. אפשר לראות בכך מעין לידה מחדש של העצמי אל תוך "אינקובטור נפשי" שהטיפול מציע – מרחב של החזקה, של משמעות ושל צמיחה (אלוורז, 1992).

מקורות

אלוורז, א' (1992). נוכחות חיה. תולעת ספרים.

בולבי, ג'. (1988). בסיס בטוח. עם עובד.

טסטין, פ' (1988). מצבים אוטיסטים אצל ילדים. מודן.

רחל־ימפולר, ר' (2003). קומי אורי כי בא אורך. הקיבוץ המאוחד.

שאל- שפילקה, ח' (2019). על אינטגרציות תחושתיות וטיפול באומנות. טיפול באומנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי 8(2).

Bick, E. (1968). The experience of the skin in early object relations. The international Journal of Psycho-analysis, 49, 484.‏

חגית שאל-שפילקה: malca414@gmail.com

עבודות האילוסטרציה מעשה ידיה של הכותבת.