“Oh God! May I be alive when I die.” Donald. W. Winnicott מה יכול להציע מטפל לאנשים מבוגרים הצועדים אל עבר השלב הסופי של מסע חייהם? בטקסט  שלפניכם אני משתפת אתכם בזיכרונותיהם ובניסיונם של מטופליי, רובם עולים מברית המועצות לשעבר. כל אלה הפכו לחלק מסיפור החיים שלי. אני עובדת עם אנשים בהגיעם לגיל זקנה, מלווה את רגעי השקיעה החיצונית והפנימית שלהם, כשצבעי הנשמה נעשים לפעמים בהירים יותר לפני הדעיכה הסופית. בעבודה אני פוגשת את כובד השנים שחלפו, את חוסר האונים ואת הכאב. אני מבחינה במ

על טיפול בתנועה והצופן שבתנועה אותנטית בבית הקברות של הזיכרון ישנה חלקה של שכחה נזכרת זו התנועה בגוף האדם אבל היא עדיין איננה שלו זאת המילה שבאדם אבל איננה המילה של האדם היא תהיה שלו כשיגיד אותה. אדם בא לטיפול מפני שהוא כואב. משהו חסר; איזה "דבר" חמקמק, מוקד חסימה, מקור למצוקה. המפתח קיים ולא קיים, נגיש-חמקמק. היכן קיים "הדבר" הזה לפני היותו למילה? ואיך מוצאים, דרך תנועת הגוף, את הדיבור? מינקות הכול נרשם בגוף. מה ששותק ולא נכנס לשפה בא לידי ביטוי בתנועה, כמו גם בקיפאון התנוע

היכן שהוא, בין המחסום לבין עין הסערה, מורגשת משיכה, התכנסות. דניאל שטרן, יומנו של תינוק   ענבר רץ לפניי ועוקף אותי בקלילות, רגליו הדקות...

בחופשת קיץ אחת, שלחה אותי אמא לקייטנת ציור אצל אמן צייר, שגר במרחק הליכה קצרה מביתנו.  מדי יום במשך אותו הקיץ בהיותי רק בת תשע, הייתי...