קבוצת טיפול באמנות כמרחב פוטנציאלי במחלקה לביטחון מירבי שער הכניסה שלי למחלקה לביטחון מירבי (פסיכיאטריה משפטית) היו הסקרנות והחשיבות שראיתי בטיפולים ארוכי טווח. הגעתי למחלקה במקביל לפרקטיקום בהכשרה ללימודי תואר שני באמנות במחלקה הפתוחה, שם פרופיל המטופלים והתהליכים הטיפוליים היו מאופיינים בטיפולים קצרי מועד. במרכז לבריאות הנפש שער מנשה, אוכלוסיית המחלקה לביטחון מירבי נחלקת לשלוש קבוצות עיקריות: מטופלים במצבים פסיכוטיים סוערים שרמת האלימות שלהם דורשת מסגרת מוגנת ביותר. נבדקים

הסטודיו כמרחב בטוח המיצר עוגן בימי מלחמת ה-7 לאוקטובר, 2024, לאחר תקופה של שהייה במרחב המוגן בבית חזרנו הילדים וצוות ההוראה לבית הספר. המציאות הייתה קשה מנשוא. לצד אזעקות, ריצה למקלטים, רעד ופחדים ניסינו לבנות לעצמנו שגרת לימודים חדשה, כזו שתתן מקום לעבד את הפחד ועם זאת ליצור מרחב של שפיות ושל שקט פנימי. בסטודיו נפגשתי עם קבוצת ילדים בכיתות ז'–ח' לשיעור יומי במערכת, ששונתה והותאמה למצב חירום. היה לי ברור שצריך לפנות מקום למה שאין לו מילים. מגירות  – לאורך השנים אני אוספת מגיר

מילדות לא נמשכתי לשחק בבובות. נולדתי בת אחרי שני בנים. לא חלמתי על בית בובות. העדפתי משחקי כדור, ריצה במרחבים, משחק בחול הים – לכסות את הגוף, לטפטף ארמונות דמיוניים, לרוץ וליפול על החול. כמטפלת באומנות נחשפתי לטיפול בארגז החול. ליבי התרחב למראה המיניאטורות, למראה העולם הקסום והאינסופי שנגלה לפניי. ברגע אחד נשאבתי חזרה לאותם רגעים של פעם, כשידיים צעירות פתחו בציפייה גדולה את ביצת ההפתעה של קינדר כדי לגלות איזו מיניאטורה מחכה לי ומבקשת להצטרף לאוסף המיניאטורות שהיה לי. ובכל זאת

בעמוד זה מצטברים סרטונים קצרים שמאירים נקודות מפתח בחשיבת הסטודיו ובחשיבה הטיפולית והחינוכית כפי שאני מבינה אותה, כאשר מרחב הסטודיו הוא מקום לאלכימיית הנפש ליחיד ולקבוצה.   אני שמה לב שנושאי הסרטונים חוזרים שוב ושוב בהדרכות ונראה שכדאי שהם יצטברו תחת קורת גג אחת. ומה מתאים יותר מהספרייה של יה"ת? הקרנת סרטון בהדרכה, בשיעור, עשויה ליצור שפה משותפת ונקודת מוצא לדיון עשיר. ולכן, שימרו את הלינק של העמוד הזה לשימושכן - גם כי מתוכננים עוד סרטונים בהמשך. ואם יש בקשה לנושא מסויים - אש

הציירת אביבה אורי, שאמה נפטרה עם לידתה, חוותה לאורך חייה את חוויית "הפרֵדה בטרם עת" מן האם (טסטין, 1992). בעטיה של חוויית פרֵדה מטלטלת, היא נהגה לעטוף את גופה ברצועות ארוכות ורכות של צמר גפן. אחת לחודש הייתה מפשיטה אותן מגופה ומחליפה אותן בחדשות. רצועות אלו נצמדו לגופה ושחזרו, לכאורה, תחושת מעטפת עורית אימהית – רכה, נוכחת וקבועה – בניסיון נואש להשיב לגופה את תחושת האם הנוכחת דווקא בהיעדרה. באחת מהשיחות עימה על יצירתה אמרה אביבה לבתה, הציירת רחל ימפולר: "הקו הזה הוא אני" (ימפו

השנה 1995, אני בשנה האחרונה ללימודי עיצוב אופנה, ועובדת על קולקציית הגמר שלי בנושא 'חולצת יום הזיכרון'. כדי לתכנן את הדגמים לקולקציה אספתי חולצות כותונת לבנות רבות, כאלה המזוהות עם טקסי ימי אבל וזיכרון מסורתיים, המחברים לזהות, לזמן ולמקום. אלה הייחודיות לתרבות הישראלית. פרמתי וקרעתי אותן והפרדתי בין חלקי החולצה: שרוולים, חפתים, צווארונים. הנחתי אותם באופנים שונים ומגוונים על גבי המניקן– בובת הדיגום לתפירה. הורדתי אותם מהמניקן ביחידה אחת ופרסתי אותם לגִזרה. כך יצרתי שמלות חדשו

יהודית סיאנו משוחחת עם פילוסופים ומטפלים באמנויות שחלקם כבר לא איתנו, על מנת להיעזר ולמצוא משמעות בחיים בתוך מלחמה. טל סיאנו, סייע בהחייאת הדמוית ובעריכה. אדית קרמר מתוך השיחה בוידאו: ג'ודית רובין ויהודית סיאנו יהודית סיאנו: judithsiano@gmail.com טקסט נוסף: https://www.artstherapieslibrary.com/en/post/judith-siano-the-box-open