שיחת מסדרון בחומרים, יעל ברעם שלום
- לפני 14 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
אני עולה במדרגות לעבודה, בפתחו של המסדרון הארוך מקבלת את פניי הקשת המצוירת על הקיר.
הצורה הזאת של הקשת היא מהאהובות עליי. עשויה לסמל חיבור וקשר בין שני צדדים, מצב של תודעה
חדשה הנולדת מכאוס וחורבן והברית שבין האדם לאלוהים.
הסטודיו שלי נמצא בצד שמאל, אני משתהה רגע בכניסה, נמשכת לפנות לימין אבל תיקיי הרבים
והחפצים שאני סוחבת איתי תמיד, כמו מטפלת באומנות טובה, מכבידים עליי. ואני פונה שמאלה לחדרי
רק לרגע כדי להניח אותם ולשוב למסדרון.
לא מזמן תלינו בסופו קופסה לבנה העשויה תאים תאים כמו כוורת קטנה.
אני ניגשת בסקרנות חזרה למסדרון, אין איש בסביבה ואני יכולה להשתהות לאיטי.
עדיין לא ממש סיכמנו או ניסחנו "כללים" וכבר החלו התאים להתמלא וכך גם ליבי נמלא פליאה ושמחה על ההיענות.
דמות נשית קטנה הונחה למעלה, כמו שומרת ומגינה עלינו.
ובתאים– אבנים, מקלות, צדפים מסוגים שונים, נוצה, מנקה מקטרות, קפיץ.
אופני ההנחה מסקרנים אותי, מה מונח לצד מה במארג הקולקטיבי הקטן שלנו.
כשהייתי ילדה הייתה לי כוורת דומה לזו, אספתי לתוכה מיניאטורות שונות – פיות קטנות, גמדים, חיות
חרס חמודות, צדפים ועוד.
הארגון בתוך מרחב דמוי גריד מייצר איזו רגיעה והשקטה: לכל דבר יש מקום.
זכורה לי ההנאה שלאחר ההנחה. ההתבוננות ביצירה, או בסידור מחודש, כמו בריאה שנולדה, כזו
שטרם הייתה שם קודם, מעוררת השתאות. מהתוהו ובוהו נולדת תהייה ומשם נובע רווח, מרווח, רווחה
פנימית והתרחבות.
אני נזכרת במילים של זלדה:
הָאָדָם בּוֹרֵא
עוֹלָם מִתֹּהוּ וָבֹהוּ
כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ.
דורית אמרה: "דברים שזרוקים סתם, כשהם נכנסים למסגרת – מקבלים משמעות, מקבלים נוכחות".
במהלך השבועות הבאים בכל פעם שעליתי במדרגות, ליבי ביקש ימינה לראות מה השתנה. אט אט
החלו לבצבץ הנחות קטנות של חומרים והעלו חיוך על פניי. הרגשתי שאפשר לבחור- בכל פעם משהו
ובכל פעם קצת אחרת. אפשר להגיב להנָחות של אחרות, לקבל השראה, לשחק ולהיפגש בשפת החומרים, להיות יחד.
כנרת אמרה: "מישהו פתח עבורי מרחב לשחק ויש לו מקום על הקיר. זה מאפשר לי להתחבר לילדה שבתוכי, זאת שבזמן העבודה נשארת בפנים וזה כביכול לא הזמן שלה, ופתאום יש לה רשות לשחק וליצור תוך כדי יום העבודה ואז היצירתיות כבר מקבלת את החימום שהיא צריכה ויותר זמינה לי גם במפגש עם הילדים שבאים לטיפול. זה מחיה אותי ואת הטיפול וגם את היחסים עם המטפלות בצוות, נוצרת ביננו תנועה של דיאלוג בשפה אחרת, אנחנו מחליפות חומרים אחת עם השניה וזה מעורר השראה, נוגע ומאפשר חיבורים".
רומי אמרה: "אני מרגישה שזה מזכיר לי את עצמי במהלך היום. היו לי כל מיני ניסיונות להכניס יצירה אישית לתוך השהות פה, שהיא אינטנסיבית ולעיתים מרוקנת, אבל כיוון שזה היה ביני לבין עצמי היה לי קל לוותר על זה, זה לא נטמע בי, ולא הצלחתי להתמיד בו. 'ההתכתבות' עם שאר הצוות מדרבנת אותי ליצור. היא מזכירה לי שאני לא לבד עם המטופלים, שאנחנו צוות, וזו מעין קריצה בכל פעם שאני עוברת במסדרון, זה עוזר לי להרגיש את היחד שלנו, גם כשאני לא פוגשת אתכן במהלך היום, תמיד מעניין לראות מה התווסף בכל שבוע, לנסות לנחש מי עשתה מה ולשאוב מכן השראה. הפורמט הקטן 'מקליל' את התהליך, ומאפשר לי להוסיף משהו גם בימים שאין לי זמן להשקיע מאמצים ביצירה מורכבת יותר".
מבט מקרוב.
חומרי הזנה, מצע אחר, הפתעה, קונקרטי וסימבולי.
עולם קטן, מתיקות, פרופורציה, נקודת מבט.
דבר בתוך דבר, רכות, שמירה, מוגן, עטוף.
ממשיך מעבר, חוטים, קשרים, מחברים, יוצא וממשיך הלאה, זורם למטה, קצה של חוט.
מחכים לכם, המדינה שלנו.
גיליתי כמה דברים על עצמי:
1. משהו מתרחב בלב, כמו במשחק, כמו דיבור ברמה אחרת, כמו באומנות.
2. יש בינינו קשר בכל מיני רבדים, לאו דווקא מילוליים.
3. מה שהניחו עמיתותיי משפיע עליי ומעורר בי השראה להנחה הבאה שלי.
4. מרתק לנסות לנחש מי הניחה מה ולזהות טביעת יד.
5. כמו גמדים קטנים, כולנו מעדיפות לשים את הדברים שלנו בסתר מבלי שיראו.
6. התהליך הכניס אור וחיוניות, שמחה, עניין, ספונטניות, סקרנות ואסתטיקה למרחב ולצוות.
7. מטופלים, העוברים במרכז, מתייחסים למרחב ומתעניינים בו ולעיתים גם שואבים ממנו השראה ליצירות שלהם.
בהמשך יישמתי מודל עבודה זה גם במרחב החדר שלי. הוא שימש אותי כמרחב אישי עבור עצמי ואחרי כן עבור קבוצת סטודנטיות לטיפול באומנות.
אני נוכחת לראות כי המרחב הייעודי מאפשר להחזיק שיחה מתהווה ומתמשכת, המוסיפה להדהד לאורך זמן חלקי עצמי המקבלים ביטוי חומרי ומשמש כמקור לתמיכה במרחב הטיפולי.
רבות מאיתנו העוסקות בטיפול מחזיקות תחושת אחריות, נוטות לראות את הזולת ולתת מקום לאחר. לתחושתי, הנראות הקטנה דרך המשחק והנחת החומרים תורמת גם להיבטים של נרקיסיזם חיובי ומעצימה את נוכחותנו במרחב הטיפולי. תורמת לכך גם השותפות הקהילתית של צוות שעובד יחד ורואה בעיניים טובות וסקרניות את ההנחות השונות.
תודה רבה לשושי מנדלסון, מנהלת מרכז קשת, על האמון ועל הרשות להתנסות, ולנשות הצוות הנהדרות – דורית, רומי, כנרת ומיכל שהסכימו לקחת חלק ולשחק.
יעל ברעם שלום: yaelon007@gmail.com
טקסט נוסף של יעל : במרחבי הסטודיו הבטוח
תגובות