לצאת בחתיכה אחת, ניבה בר-שמעון
שיניים. סכין. מספריים. החבל שנחתך, מפריד ומחבר אותך.
החיתוך, מיטיב ומאיים, ממשיך ללוות; בגזיזת ציפורניים זעירות, בקיצוץ שיער פלומתי הממיר פתאום תינוק בפעוט. אנו חותכים מעלינו חלקים שאין בהם עוד צורך, חומר מת. סצנות מסרט נושרות בעריכה. כמו "האיש עם השערות" של יהונתן גפן, שמבלי להתכוון נושא עמו בתוכן את כל החוויות בהן נתקל בדרכו. לפתע כשהוא מסתפר הוא ומשאו נעלמים כלא היו.
קשה ללמוד לחתוך, לשחרר. המפגש בין הלהבים החדים ובין האצבעות הרכות מעורר ספקות, מדיף ניחוח של סכנה.
כמו סגירה של דלת, אנחנו לא תמיד יודעים אם נסגרנו בחוץ או בפנים. כמו שחייה במים עמוקים, כמו טיסה במהופך, האל-ביתי והביתי מתחלפים ומתבלבלים. לפעמים עולה הצורך להניח שְמה או מי שהשארנו מעברה השני של הדלת ימשיך להתקיים. אולי אפילו ישגשג שם, בהיעדרך. בלעדיך.
המספריים מחזיקים בין שני הלהבים חרב פיפיות. איוושת-האיבחה העדינה מסמנת שהחיתוך התרחש, שוברת את המתח בין אצבעות היד המחזיקות את עמודי מקדש דגון רק עוד שבריר של שניה לפני שלהבי הגיליוטינה נסגרים. אין חרטה ואין דרך חזרה. אפשרויות התיקון מוגבלות: דבק ומספריים, יינג ויאנג, קטגור וסנגור במשפט אינסופי שמתנהל ערעור-אחר-פסיקה-אחר-ערעור.
נדיר שהמספריים מדייקים, עוקבים באדיקות אחרי קו החיתוך המתוכנן. כמו צעדי ילד שפוסע בעקבות מבוגר, צריך לסלוח לפעמים לקוטר הסיבוב של הגזירה, להזחה קלה של עיגול שהיה מושלם, לסטייה בין יד ועין. ניירות שהונחו זה על זה קוראים למרד באחיזת היד והמספריים, ולמרות מטענם הגנטי הזהה מתפתחים כל אחד לדרכו. קרטון עבה נאבק במספריים שנאבקים בחזרה, יוצקים כאב בכף היד, וגזירה הופכת לקריעה.
יש בנפילת הנייר, העלה השלכתי הלבן, מין הקלה מרירה. בנפילתו מהדהדים גזירי זכרון של אובדן, בין אם רצוי ובין אם לא מכוון, נשורת רעילה או קטיעה מדממת. עם כל הרצון הטוב בכמיהה אחר חיבור, בפעולת הגזירה מסתתרת גם יבבה חרישית של אימת האינטגרציה, זו המייחלת לפיצול הנצחי, לקו מתאר ברור שיעשה סדר באופן חותך.
אין מתסכל יותר ממספריים שמסרבים לפעולת החיתוך. הנקודה על הלהב שצריך להגיע אליה בדיוק, שוב ושוב, כמו בחריקת מיתרים של כנר מתחיל, וגם אז צריך להתפלל שהלהבים יצליחו במשימתם. המספריים הופכים לא צפויים, גבוליים. פעם ישבתי מפגש שלם ועסקתי בהסרה של פיסות דבק דו-צדדי ספוגי שנטפלו ללהבי מספריים ונטלו מהם את יכולתם לחתוך. מספריים צריכים לגזור.
ואין יותר בוגדני מלהבי מספריים שפוצעים את האצבעות. זוהי הפרה בוטה של ברית עתיקה, בין הידיים ובין הלולאות החובקות (לעיתים צובטות) אותן. הלהבים מופנים כלפי הנחתך ובשוליהם החיצוניים הם לכאורה בטוחים להפליא, מאפשרים אחיזה בידיים חשופות, כל עוד הם מחובקים יחד. אך כשהם פוצעים הם אכזריים, נקמניים, נוטרי טינה.
לעומתם, הסכין היפני (הרב-תכליתי) אינו מבטיח דבר. הוא מזהיר באיומיו ועמוס מנגנוני אבטחה – תעלת הפלסטיק, הבלם שנאחז נואשות ומניח אצבע בחור הסכר, החלק החשאי בתחתית המכשיר שנשלף ומאפשר שבירה בטוחה של חלקי הסכין. למרות כל אלה הוא חמקמק, מחליק, מבצבץ גם כשאינו מוזמן. רק אחיזה בוטחת, חזקה ומאומצת, יכולה להסתיים בקו ישר ועקבי, אך היא גם חייבת להיות חפה מציפיות, קלה וטבעית, כמו הנשימה עצמה. די בפחד קטן, שבריר שנייה של חוסר בטחון, כדי להסית את קו החיתוך ולרסק פנטזיות גורדות שחקים. לעיתים סרגל מתכת מסייע לסכין לנתב את דרכו בין הגלים הסוערים, לנווט אל חוף מבטחים, אולי על משטח שלעד יישא את הזכרון של הנתיב, אולי על שולחן למוד הפלגות. יתכן שהחיתוך ייגמר מחוץ לאזור הבטוח, ועיניים אשמות יבדקו אם הן ראויות לסליחה, אם אפשר לעבור מכאן הלאה, האם ייגבה מחיר.
בבית נהגו מאז ומתמיד להשתמש בסכינים קהות, מחשש שיגרמו נזק. היו ירקות מעוכים שעמד להם כוחם כנגד פלדת אל-חלד ונתיבי החלקה שהחליפו נתיבי חיתוך. הזהירות כפתה חוסר אונים והגבלה של פוטנציאל ההישג. אחרי הכל, סכינים צריכים לחתוך. הם חלק בלתי נפרד מהחיים. המאכלת מאפשרת הזנה.
אם נוצר חתך - חיבור מחדש אולי יצליח לחבוש אותו מעט, להדביק את פיסות העור זו לזו בתפר גס, בסיכות נוקשות, או בהדבקה אלגנטית, אך הצלקת עדיין תהיה שם, גלויה לעין. הצלקת מספרת על מידת האלימות, על הזמן שחלף, על כוחות ההחלמה.
לפעמים הסכין מפורר, מגלף, אוסף, מקלף, מנקה. לעיתים מסמן שביל, מאפשר קיפול. מרחיק גידול ממאיר של רטיבות מחומר שייעודו להיות יבש. הוא יכול להציל, לא רק לבתר. הוא מעלה חלודה שזוכרת את המפגשים שלו עם רטיבות, ואז משאיר חותם בחתך למוד ניסיון, לא נקי אבל בעל אופי. אפשר לשחרר את הזכרונות לדרכם ולחדד את הסכין, לתת לחלקי סכין שנחבאו אל הפלסטיק הזדמנות למפגש עם חומר. עכשיו תורי. שברי סכין נאספים לערימת הפסולת, הופכים מכלי לחומר.
וישנה גם את הקריעה. מרירה, כמו ביתוק של שנת תינוק עמוקה, המצמיד אצבעות וכפות לעיניים העצומות ללא הועיל. הקרעים מסמנים לעצמם נתיב חסר אחריות, אקראי ולא צפוי. עצירת נשימה עשויה להעניק לך אשליית שליטה זהירה ואיטית, ואז המסלול מוסת לתדהמתך, והריאות נתקפות אוויר. סולם שמשתנה ממז'ור למינור או להיפך; בתוך הקרע נעלם ערך רב-ספרתי שמנייתו מתרסקת.
השליטה בחיתוך בסכין או מספריים היא שליטה אותנטית וממשית, שליטה מוגבלת ורוויית שגיאות. מהחתך לפעמים נמלטת יצירה, שאריות שלייתה נזרקות לפח. לעיתים נמלטת יללת אובדן.
ניבה בר שמעון: tkwsniva@gmail.com
טקסטים נוספים של הכותבת בספרייה:
ממש כמו ריקוד בין חוויות שונות
בין שליטה לשחרור
בין דיוק לאקראיות
והסכין החדה ופועלה.
תודה על טקסט מעניין וחשוב.
הזדהתי עם החוויה של החומר.
אתבונן בו באופן אחר בזכותך.
תודה. יפעת קייטס