חבישה בגבס, ניבה בר-שמעון

זו פעולה די פשוטה. מאובקת, מטפטפת, מלאת הפתעות, אבל פשוטה.

מספריים גוזרים את בד הגזה, מפזרים סביבם דוק ערפל גבסי עוצר נשימה. האבק ממשיך לנשור כשהפיסה נטבלת במים. פיסת הבד עדיין לא מבינה מה עתיד להתרחש, מישירה טיפות במסעה אל עבר הנעטף. השולחן מתכסה שלוליות גבס נוזלי, הן מתייבשות ושוב מתמחזרות לאבקה.

פיסת התחבושת יכולה לחבוש איבר אנושי, להתמיר את מגעו למגע מתווך־טקסטיל־מינרל.

לעטוף אובייקט בעל כורחו בתכריכים, להפוך אותו למומיה.

או להיתלות על שלד חוטי מתכת, להמם אותם בכובד שנכפה עליהם, עד שהם מאבדים מגמישותם קלת הדעת.

פני השטח מקבלים את מגען של התחבושות: בהתחלה נוזלי וקר, ואז בעוד הנעטף מבשיל תחת חומן, מגען פריך. לבסוף המגע הופך נוקשה, חסר חיים וחלול, קליפה.

פיסת התחבושת מכווצת או נמתחת. מונחת כלאחר יד, רשת השומרת על קלילותה, או נמרחת בקפדנות שכבות־שכבות והופכת אטומה וחסומה.

במסען התחבושות מרפאות, מחבקות, מצמידות, מסתירות, חונקות.

הייבוש מהיר, כולא רגע מסוים ומשעתק, מקפיא תנועה שנותרת בגדר משאלה. קפסולה של זיכרון ישן, פנים מוכרות שפרטיהן נבלעו בזמן.

האבקה המרחפת שספגה את כבדות המים הופכת אסירה בין סיבי הגזה, מתייבשת למקשה ונפרדת מהאוויר שבעבר נתן לה חירות.

פעם היא ואני קברנו תחת שכבות הגבס יצור בראשתי שנעלם לבלי שוב. ניסינו לחלץ אותו לשווא. כמוה, גם היצור היה זקוק למעטפת כדי להמשיך ולשרוד. זה עוד לא היה הזמן להיחלץ.

מבחוץ הלבן גאה ובוהק, מזמן וסופח אליו כל צבע נוזלי שמונח עליו. זו עמידות המעמידה פנים.

רגע של נפילה, מכה מדויקת או חיתוך אכזרי מנכיחים באחת את הפריכות המתפוררת שהייתה חבויה כפוטנציאל, והופכים את מה שחשבנו שיחזיק לנצח לעיי סיבים וחלקיקים חסרי משמעות, מושלכים לפח בלי שמץ חמלה.

ניבה בר שמעון: tkwsniva@gmail.com

טקסט נוסף של ניבה:

סיליקון בכור ההיתוך

מחטים וסיבים

האלכימיה של הג'יפה