"קפה אמנות", יפעת קייטס

קבוצת טיפול באמנות כמרחב פוטנציאלי במחלקה לביטחון מירבי

שער הכניסה שלי למחלקה לביטחון מירבי (פסיכיאטריה משפטית) היו הסקרנות והחשיבות שראיתי בטיפולים ארוכי טווח. הגעתי למחלקה במקביל לפרקטיקום בהכשרה ללימודי תואר שני באמנות במחלקה הפתוחה, שם פרופיל המטופלים והתהליכים הטיפוליים היו מאופיינים בטיפולים קצרי מועד.

במרכז לבריאות הנפש שער מנשה, אוכלוסיית המחלקה לביטחון מירבי נחלקת לשלוש קבוצות עיקריות:

1. מטופלים במצבים פסיכוטיים סוערים שרמת האלימות שלהם דורשת מסגרת מוגנת ביותר.

2. נבדקים שהופנו להערכה פסיכיאטרית למתן חוות דעת לבית משפט בנוגע לאחריותם הפלילית וכשירות לעמוד לדין.

3. מטופלים בצו אשפוז של בית משפט אשר ביצעו עבירות קשות וסובלים מהפרעה נפשית חמורה.

   
   

ההתמודדות הראשונה לה נדרשתי עוד לפני התהליך הטיפולי עצמו הייתה סוגיית הביטחון הפיזי. הקבוצה התקיימה תחת מגבלות ברורות של חומרים וכלים: אין מספרים, אין סכין, אין מחדד. כל חומר חייב להיספר, מוחזק בשליטה ואף מוגבל בכמות: עפרונות, טושים, מכחולים ועוד. בתוך מציאות זו מצאתי את עצמי לומדת לזהות בכל חומר פוטנציאל, לא רק סיכון. דווקא מתוך הצמצום וההכרח לשמור על בטיחות, נפתח והתגלה מרחב יצירתי חדש.

משחקיות ויצירתיות היו מפתן הדלת לאזור ביניים בין המציאות הפנימית והמציאות החיצונית. קיסמי אוזניים הפכו למכחולים כמו גם גלגלי מכוניות שגלגלו צבעים על הדף, גומיות, ג'ולות, קרח ועוד הפכו לאמצעי ביטוי. למדנו להשתמש בקיים ובמה שאפשרי וזמין. תרגלנו קריעת דימוי ממגזין בעדינות ושליטה באצבעות, ויסות תנועה מבלי שיקרע בגסות. כך שמספריים למשל מעולם לא חסרו. מצאנו דרכים לעקוף את החסר, נענינו לאתגר ונהנינו מהגילוי.

לאורך כל הדרך היה חשוב לי שהקבוצה תרגיש שהמסוכנות שלהם שבגינה רובם מאושפזים לא תהיה מכשול בהזדמנות ליצור. שלצד ההגבלות יתגלו ויתפתחו נתיבים להבעה ויצירה. זיהיתי שגם אני נדרשת לנתיב פנימי משלי: לפעול מתוך בטחון ולא מתוך פחד. לא להישאב למבט המצמצם את המטופל למסוכנותו או לעבירה שביצע. כשהצלחתי לשחרר  זאת מעליי נפרס בעיני משעול עשיר של הזדמנויות. מרחב חדש של אפשרויות טיפוליות והרחבת שדה האמנות. מתוך התנועה הזאת של הגבלה וחופש נולד "קפה אמנות", שילוב תולדות האמנות כחלק אינטגרלי מהקבוצה.

קבוצת אמנות ולידתו של קפה אמנות

לוגו שהכין  אחד המטופלים

מאז 2016 מתקיימת במחלקה לביטחון מירבי קבוצת טיפול באמנות במבנה קבוע: משך המפגש הוא חמישים דקות ובה משתתפים בין שישה לתשעה מטופלים. הוותיקים משתתפים בקבוצה חמש שנים ברציפות, הממוצע הוא של שנתיים. עם כניסתם של המטופלים לחדר מחכה להם שולחן מסודר באופן מזמין: חומרי עבודה מונחים כהזמנה לפעולה במודל סטודיו פתוח, חומרים זמינים לבחירה עצמאית. המטופלים יודעים כי במחסן הצמוד קיימים חומרים נוספים זמינים עבורם. הסטינג החומרי המתקיים תחת גבולות ברורים משמש עבורי חלק מההחזקה הקבוצתית: יש מקום, יש סדר, יש זמינות ויש אפשרות לבחור. החזקה  (Holding) לפי ויניקוט (ג׳אן, 2019) אינה רק שמירה פיזית מפני סכנה, אלא פעולה טיפולית המאפשרת למטופל להרגיש בטוח מספיק כדי להתקיים מבחינה נפשית.

●      פתיחה: כניסה לרצף ואל חוט משמר

המפגש נפתח בהתייחסות קצרה ליום, לשעה ולדבר מה המאפיין את הזמן (מזג אוויר, חג, אירוע משמעותי ועוד) אני מזכירה את עקרון הבסיס: אנחנו שומרים ומכבדים אחד את השני, לכל אחד יש את הזכות ליצור במרחב שלו, בדרכו היצירתית. לאחר מכן יש סבב שבו כל משתתף משתף כרצונו במצבו: מה שלומו, חוויה מהשבוע, מחשבה שמלווה אותו או תחושה גופנית. אני חוזרת באופן קונקרטי למה שעלה  במפגש הקודם במטרה ליצור  רצף בזיכרון  ובחוויה, מעין חוט משמר ובאמצעותו אנחנו יוצאים לפעולה.

●      עבודה אישית: מרחב של יצירה ללא פרשנות והתערבות מיידית

שלב זה מאופיין בהנחיה: להיות עם החומר והחוויה, ללא הערות, הארות או התערבויות שמכוונות את התהליך. ברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית מתוך Playlist שנבנה לאורך הזמן מהבחירות של המטופלים. העבודה מתקיימת בנוכחות שקטה, שלחלקם היא נדירה: מרחב שבו אפשר להתרכז, ליצור או פשוט להיות.

●      סיכום ואיסוף:

בשלב הסיום כל משתתף מציג את עבודתו ומשתף בתהליך היצירה: מה הניע אותו, מה עורר בו עניין, מה היה מאתגר, מה הרגיש. חברי הקבוצה מגיבים במילים מתעניינות  ולא שיפוטיות. אני מסכמת את עיקרי הדברים ומקפידה להשאיר לכל אחד משהו להחזיק בו עד המפגש הבא, לדוגמא:  גמישות ופתיחות לדימוי חדש אצל מי שנצמד זמן רב לדימוי קבוע, הסכמה להתנסות בחומר חדש ולא להימנע, יכולת תיאור ורבלית רגשית , זיהוי שפה יצירתית והכרה בגרעין רוחני אישי. אחד המטופלים נוהג לומר כבר שנה שהאיסוף עבורו הוא בבחינת אוויר לצאת איתו החוצה, יש לי על מה לחשוב. פעם הוא אמר לי "כל השבוע הרגשתי בכפר עם קאמי פיסארו, ראיתי את הנוף של הכפר שלו". המשפט הזה נשאר איתי כשיצאתי מהמחלקה באותו היום, האם מדובר במחשבה פסיכוטית או דווקא ביכולת לקחת חוויה סימבולית מהקבוצה אל תוך בדידותו הפנימית? עבורי, העיקר היה עצם היכולת לשאת חוויה, לזכור אותה ולחיות אותה דרך דימוי, זיכרון והתפעלות.

בהדרגה, ההתמסרות לחומר ולתוכן, לקשר הטיפולי המתאפשר במפגש והחוויה הקבוצתית שנבנית לאורך הזמן יצרו מצע בטוח. מתוך המצע הזה נולדה בי מחשבה לשלב בתוך הקבוצה מרכיב נוסף שעבורי הוא בבחינת עולם ומלואו: תולדות האמנות. ביקשתי לפתוח את הקבוצה למפגש עם יצירות ואמנים כמקור השראה, כשפה משותפת והרחבה של השדה הסימבולי שבו פועלת היצירה.

דוגמאות  לשולחנות ערוכים לקראת התחלת קבוצת טיפול באומנות

רגע ההולדה: מאטיס, השבלול והכאב שנכנס דרך ההתפעלות

באחד המפגשים סיפרתי לקבוצה על אַנְרִי מָאטִיס. הבאתי גלויות של עבודותיו. סיפרתי על התקופה בה היה מרותק למיטה ונדרש לוותר על אופן העבודה המסורתי, המוכר מול כן הציור. ההגבלה הפיזית אילצה אותו לעבור לכלים ואופני יצירה חדשים : גזירת ניירות צבעוניים ויצירת קומפוזיציות באמצעות מספריים. במקום שהמגבלה תצמצם את יצירתו, היא דווקא העמיקה וחידדה את שפתו: שמחת הצבע, הפשטות הצורנית והתנועה החיה של הקומפוזיציה. ה״שמחה החזותית״ שמאפיינת את עבודותיו נשמרה. המגבלה הגופנית הפכה למנוע יצירתי. עבודתו "השבלול" וגודלה עוררה עניין מיוחד, ובעיקר הפער בין הגלויה הקטנה לבין הממדים העצומים של היצירה במוזיאון.

תליתי על לוח סלוטקס בחדר את הגלויה (16*11 ס"מ) ולצידה המחשתי  באמצעות חלל החדר את גודל היצירה המקורית (287*288 ס"מ). אנחת ההתפעלות הרעידה את הסקרנות שבהם, שהפכה לשאלות.

מתוך סקרנות על גודל היצירה ביחס לאדם המתבונן נפתח שיח על  הבית של העבודות: המוזיאון. עלו שאלות על בחירת עבודות, הגודל שלהן, תמחור, מי מחליט מה ייתלה ואיפה, האם האומן שותף לכך ומה קורה לעבודות של אמנים שכבר אינם בחיים. שאלות שנגעו הרבה מעבר לאמנות, הן נגעו בחוויה שלהם: החזקה, בחירה, שייכות, בית.

במקביל, החלו לצוף זיכרונות אישיים של ביקורים במוזיאונים בילדות, עם ביה"ס ובעיקר עם המשפחה. ומתוך  הזיכרון עלה גם הכאב: החסר, הגעגוע והמרחק מהמשפחה שהייתה ואיננה, הבית שמחלתם הרחיקה מהם. רסיסי בדידות חלחלו אל המרחב. נוכחות האובדן הייתה חדה, תובנה שמה שהיה לא יחזור.  הם הצליחו להביע כאב גדול בצורה שמבקשת הכרה.

יצאתי מהמחלקה עם דמעות, משהו בי ביקש להשיב להם התפעלות שאינה רק מילולית, למצוא דרך להחיות את הסקרנות שלהם ואולי גם לשאת את הכאב שהתגלם בדיבורם על אובדן היחסים עם אובייקטים משמעותיים. רציתי לייצר קירבה לזיכרון באמצעים אפשריים ונגישים, בתוך המציאות של המחלקה. חשבתי על  הלימודים, על ביון ומושג ה Reverie שפיתח (אוגדן, 2017). השהייה בתוך הכאב והתחושות של המטופלים וחשבתי כיצד אוכל להחזיר להם אותם כשהם מעובדים ובעלי משמעות.

היציאה מדלת המחלקה הייתה הזדמנות עבורי להרפות והדמעות הן  בבחינת ביטוי לשחרור המתח הרגשי שנצבר, לא רק ביטוי לעצב אלא גם לרצון למצוא דרך להחיות את הסקרנות שלהם למרות האובדן. להפוך כאב גולמי למחשבה טיפולית יוצרת. משם נבע הרעיון שלי ל"קפה אמנות", כמענה רגשי. הרחבה של המרחב הפוטנציאלי באמצעות השפה הסימבולית של האמנות.

אנרי מאטיס, "השבלול", 1953, 288*287 ס"מ, גואש על נייר, מוזיאון טייט, לונדון

"שולחן ערוך": הפעם שבה החדר הפך לבית קפה

שבוע אחרי, במקום שולחן חומרים בסטינג המוכר, חיכה להם שולחן ערוך הדור. מפה לבנה, צלחות פלסטיק אדומות מנוקדות, עוגת שוקולד, ופינת קפה להכנה עצמית. ההתרגשות הייתה גדולה, לא רק עוצמת ההפתעה של נראות השולחן. אלא ההבנה שיש הכרה והתייחסות לסקרנות שלהם. והיא נוכחת.

התכנסנו לצפות יחד במצגת כמענה לשאלות שעלו על מאטיס: האמן, האדם החולה שיצר, שפיתח שפה משלו, ממש כמו מטופליי. מתוך כאוס פנימי הם מחפשים שוב נתיבים ליצור ולתת צורה לרגש. חלל  החדר הפך לבית  קפה חגיגי, מנותק  מהמציאות הקשה. מדי  בית החולים וקולות הרקע של  המטופלים שנותרו בחצר הסמוכה לא הפריעו למרחב שנוצר, כאילו יצאנו למקום אחר, נקי, קשוב, כזה שמאפשר להם להיות צרכני תרבות קלאסית. קפסולה של מוזיאון שקט,  מרחב פוטנציאלי בתוך סביבה שאינה מאפשרת חופש פיזי אך מהווה מרחב חגיגי ואחר עם התייחסות לאדם היוצר הסקרן. רגע שמאיר חלקים בריאים שיש בהם ועוד יתגלו באמצעות קשר והרבה משחקיות.

אופן הפעולה: "מתעניינים בו" והמפגש החגיגי

במשך שלושה-ארבעה מפגשים אנחנו חוקרים השראה שנבחרה, "מתעניינים בה"  כך המטופלים קוראים לשלב   החקירה באמצעות חומרי אומנות. ההשראה יכולה להגיע מזכרון, פעולה, חוויה, חומר, צורה, טכניקה, אומן או בזמן יציאה אל מחוץ למחלקה במתחם בית החולים ליד האגם והתבוננות בטבע. אחד המטופלים אמר לי: "מכל דבר אפשר לעשות קבוצת אמנות, אפילו מהעכביש שראינו על השיח, איך הוא בונה את הבית שלו בעדינות בתוך הקוצים והעלים".

המשפט הזה עבורי הוא לב הטיפול: הרחבת מבט, ריכוך, יכולת להתפעל ויצירה בתוך תנאים שאינם אידיאלים.

אחת לחודש מתקיים מפגש קפה אמנות בפורמט החגיגי שתיארתי.

החיבור בין זיכרון, סקרנות, קשר מיטיב והתפעלות מייצר אפשרות לגילוי והיזכרות: מגע עם חלקים שנבלעו בתוך מציאות החיים. הקבוצה מהווה מיכל של שייכות, מקום שמחזיק געגוע ורצון להיזכר ולהתגלות. הביטחון שנוצר בקבוצה, ומשך הזמן המשותף שלהם יחד מאפשרים חיבורים  שממשיכים מעבר לחדר: דאגה, התקרבות ולעיתים בקשה להיות ביחד לא ככורח, אלא כבחירה מתוך בטחון. התפקיד שלי הוא לקלוט את החוויות הגולמיות הבלתי נסבלות של המטופל (רכיבי בטא) ולעבד אותן לכדי מחשבה וסמליות (פונקציית אלפא). ביון, 1962, אף מדגיש שתהליך זה מאפשר למטופל לקבל בחלוף הזמן את חוויותיו חזרה כשהן בעלות משמעות וניתנות לעיכול נפשי.

מהמפגשים הראשונים עם חברי הקבוצה אני זוכרת את ההתפעלות שלי מן השאלות שלהם  על נראות, על ביטחון, על החזקה. הרגשתי שהם שואלים על עצמם, מתוך חוסר ומתוך כמיהה להיראות ולהתקבל. יותר מהכל, הם היו זקוקים לנוכחות אנושית: למבט אמפתי, קשוב, כזה שמאפשר לכל אחד להיות בדיוק בנקודה שבה הוא נמצא. לא לכל שאלה שעלתה בקבוצה הייתה לי תשובה. ועם הזמן הבנתי שגם זה הפך לחומר טיפולי בפני עצמו. האם לכל שאלה יש תשובה? האם חייב להיות מענה מידי, מלא ומספק? כאן ועכשיו? ומה קורה לנו, כמטופלים וכמטפלים, כשאין תשובה? כשאין הבנה? האם אפשר לשהות יחד בתוך חוסר הידיעה, ולחפש תשובות באמצעות האחר? ומי הוא בכלל האחר?

רוב המטופלים בקבוצה מאובחנים בסכיזופרניה מצב נפשי שבו מתקיים פרדוקס של סובייקטיביות: הגבול בין פנים לחוץ עשוי להיטשטש ואף להישמט בהדרגה. הלוצינציות, דלוזיות, אפקט שטוח, פירוק וחוסר גבולות ברורים נפגשים עם חוויה פנימית שאינה תואמת את המציאות החיצונית. בתוך המרחב הזה מתקיימת שפה אישית של המטופל, שפה שבתוכה הוא נע ומתקיים.

במרחב הקבוצתי של קפה אמנות יש לרגעים אפשרות להיות בתוך השפה הזו בלי מיידיות של תיקון ובלי שיפוט. לפעמים, אני מרשה לעצמי לשכוח לכמה רגעים את המקום שבו הקבוצה מתקיימת, מחלקה משפטית, מאובטחת וללקט יחד איתם את הבריא. עבורם, ואולי גם עבור עצמי כמטפלת באמנות, שניתנה לה הזכות להיות עדה ומלווה.

צלחת עם כיבוד בקפה אומנות בנושא "אוונגרד".      

שולחן ערוך בסימן נקודות, בהשראת קוסאמה יאיוי 

דוגמאות מן הקבוצה

 1) קאמי פיסארו: זיכרון שנולד מחדש

מטופל שקט, נמנע מקשר, מסרב לטיפול פסיכותרפיה פרטני, נענה לבקשתי להצטרף לקבוצה. באחד המפגשים שוחחנו על שדות ופריחה ועל מה שמרחבי טבע מאפשרים. לפתע שמעתי אותו ממלמל: קאמי פיסארו. בדקתי ששמעתי נכון ועיניו התעוררו. כששאלתי מה הזכיר לו את האמן, ענה בפשטות: הטבע. הוא סיפר שאהב לטייל עם משפחתו בילדותו, שזכר את פיסארו מלוח שנה עם תמונות שהיה תלוי בבית.

המילים בית, טבע וחופש עלו בחדר כמו הד. חברי הקבוצה הציעו שזה יהיה הנושא הבא לקפה אמנות. כך, זיכרון שכמעט אבד קיבל אפשרות להתגלות. קולו של מטופל שכמעט אינו נשמע, קיבל במה להנכיח זיכרון. בעקבותיו הצטרפו חברים נוספים ושיתפו בזיכרונות ילדות מהטבע, ובטבע כמקום בטוח וכמובן נושא הבית.הבית כמרחב של כאב ואובדן. לראשונה, מטופל ותיק צייר בית ללא דלת וללא חלונות: בית לא נגיש. הכאב מצא מקום על הדף. בסיום המפגש עלתה שאלה שנשארה איתנו: האם עדיף לשכוח, או לזכור כאשר הכאב גדול כל כך בין כתלי הנפש והמחלקה?

 2) קעקועים: גוף שנושא זיכרון

באחד המפגשים עסקנו בקעקועים בעקבות בקשה של מטופל ששיתף כי "קעקועים הם דרך לתעד על עצמי את הפחדים שלי". מטופל אחר סיפר שבכלא, ברגעים של שכרות או חוסר יכולת להתנגד, מצא את עצמו מקועקע בקעקועים שלא בחר, חסרי משמעות, בלתי הפיכים, ומלווים בכאב פיזי ממשי.

השיח בקבוצה אפשר דיבור על סימנים חשופים לכל, שאינם ניתנים להסרה ועל גוף פצוע שעליו צרובים זיכרונות של פגיעה. מתוך הסקרנות לחוויית הקעקוע הצעתי לתרגל על אשכוליות באמצעות דיו שחור וקיסמי עץ. פעולת הדיוק וההתמדה ביצירת קו רציף הייתה מתסכלת: חלק הפסיקו, וחלק ביקשו עזרה.

מתוך ההתנסות עלו מילים על קושי להתמיד, על חוסר סבלנות, על הרצון לשליטה, ועל המאמץ שהדיוק דורש. במקביל פעולת האומנות העדינה אפשרה ויסות של עוצמות פנימיות. "אפשר לכעוס גם בשליטה, במנות קטנות" אמר אחד המטופלים. זה היה רגע של התמרה: כעס וזעם קיבלו אפשרות להיאמר ולהיות מוחזקים בצורה שאינה פוגעת באדם ובאחר. משפטים שעלו באיסוף ונשארו איתי: "יש פה מרחב של שקט שמאפשר לי להיזכר בעצמי", "זה מבליע את כל הצלילים הרועשים למשהו שקט".

 3) ואן גוך: "הוא משלנו"

גם ואן גוך היה נושא בקבוצה. הוא משלנו אמר אחד המטופלים. אחרת למה כרת את האוזן שלו? הוא בטח היה פסיכוטי. מתוך המשפט הזה ניתן היה להתחיל לדבר על חוסר אונים, על כאוס וחוויה פסיכוטית, ועל רגעים של אובדן שליטה. זה אפשר לגעת גם, בזהירות, במעשים של אלימות. אלימות היא בבחינת הרוב המשותף במחלקה, אך לרוב אינה מדוברת.

 4) פול קלה והגרעין הרוחני

כאשר הכרנו את עבודתו של פול קלה, עלה המושג של סגנון אישי שהיוצר מזוהה אתו. בקבוצה יושב מטופל המצייר כבר חמש שנים את אותו דימוי, באותו צבע, ולצידו טקסט קבוע. הדבר כל כך מופנם אצל חברי הקבוצה, עד שאחד מהם אמר לו כאשר הבאתי משחק מגנטים של צורות להכרות עם שפתו של קלה: "פה לא תצליח ליצור את הדימוי שלך". יש הטמעה של הקבוצה לשפה  אישית של כל מטופל בקבוצה. דרך המקום הזה הכרנו את המושג גרעין רוחני כפי שניסחה נונה אורבך (2019): ״מכיל את תמצית הווייתו של היוצר …טביעת אצבע זו ניכרת בפעולותיו, בדימויו, במחשבותיו וברגשותיו… אותה חתימה ייחודית תתפתח ותתעשר לאורך חיי האדם, אם רק תינתן הרשות וההזדמנות לכך.״ (עמ׳ 39-40).

מתוך העניין שלהם למצוא את הגרעין הרוחני, ביקשו שנוציא עבודות קודמות ששמרתי עבורם. זאת כמו החתימה שלנו על הדף, ככה מזהים אותנו, אמרו בהתרגשות. הרגע הזה היה עבורי עדות לכך שהקבוצה מחזיקה רצף, זיכרון, והכרה בזהות יצירתית שממשיכה להתקיים.

בסופו של דבר, אני מרגישה שהמרחב שנוצר מאפשר להם לשתף יותר בחוויות הפנימיות שלהם ולהרגיש שייכים לעיתים דרך חוויית האחר בקבוצה, ולעיתים דרך האמן המוכר והמצליח, שהוא עבורם גם מראה וגם אפשרות.

אחד המטופלים אמר לי פעם, אחרי שחקרנו את פיקאסו, שהוא מרגיש שגם אצלו יש תקופה ורודה ותקופה כחולה. אבל לא תמיד אפשר לזהות מה מרגישים באותו הרגע, רק אחרי. לפעמים אחרי פעולה, ולרוב אחרי פעולה תוקפנית ופיזית. המשפט הזה נשאר עבורי כקו הסיום של העבודה: עדות לכך שבמרחב של יצירה וקבוצה  נוצרת שפה.

הזכות שלי 

הזכות שלי היא להאמין שבכל אדם, גם בחולה ביותר, יש גרעין פנימי המבקש לחיות, להיראות ולהתקבל. למדתי זאת מהבית של סבא וסבתא שלי. הייתה להם מרפאה נגישה לכל אדם: לצד האבחנה התקיים מקום לכוס תה חמה, להתעניינות, ולמפגש אנושי פשוט. זה לא היה רק טיפול זה היה עולם. זה היה מקום.

וכך, כוס התה הפכה עם השנים לכוס קפה שחור. מוגשת בצורה מכבדת סביב שולחן ערוך, בתוך מחלקה לביטחון מירבי, עם אנשים שמסעם בעולם הביא אותם לכאן: סביבה, אישיות, יחסי אובייקט, גנטיקה, העדר. אין דלת כניסה אחת לתחלואה נפשית בלתי נסבלת אך יש דרכים רבות לייצר קשר משמעותי, ומרחב בטוח ומאפשר.

אם הייתי צריכה לבחור דימוי שמחזיק בתוכו את עבודתי הטיפולית, הייתי בוחרת בתמנון: כל זרוע נעה בתנועה מתמדת בין פרט לקבוצה, בין צרכים שונים, בין מצבי עצמי שונים, בין הבנה לבין חוסר הבנה, בין יכולת לווסת עוצמות לבין קריסה. מעין להטוטנות של גמישות ופעולה, ניסיון חוזר ונשנה למצוא נתיב, לאפשר, לפתוח, ולתת לכל אחד מקום להתקבל. מתנת ליקוט.

רשימת  מקורות:

אוגדן. ת.ה. (2017). Reverie ופירוש. בתוך: ע. ברמן ש. ויגודר (עורכים), על  אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד, עמ׳ 162-183.

אורבך, נ. (2019).  סטודיו טוב דיו: חומר פעולה ומרחב בטיפול באמנות ובחינוך. תל אביב: הוצאת רסלינג.

ג׳אן, אברם. (2019). שפתו של ויניקוט: מילון לשימוש של ויניקוט במילים. תל אביב: תולעת ספרים.

ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

 Bion, W.R.  (1962), Learning from Experience. London: Heinemann Medical Books.

 יפעת קייטס Makoma.yifat@gmail.com

מטפלת באומנות בביה"ח לבריאות הנפש שער מנשה, מטפלת באמנות ובקליניקה פרטית "מקומא", בקיבוץ ברקאי, סטודנטית בהכשרה במרכז ויניקוט לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.

העבודה העליונה של הכותבת.

טקסט נוסף של הכותבת בספרייה: סבתא מברזל וריקמה

m