זבת חלב ואש, ניבה בר- שמעון

הצתה. ראש גפרור מתחכך בשכבה מגורענת ונדלק, מדביק באש פתיל של נר. הלהבה רוקדת, שובת לב, מפזרת אותות חיים כוזבים. הנרות נוגעים זה בזה, מתאחדים, פתיליהם מתארכים ומתחברים ללהבה אחת, שעווה מטפטפת ואז זורמת ונשפכת, לַבָּה של חֶלב. רגע אחד של אמון שאנן יכול להסתיים בהשמדה מפוייחת. הריגוש שבאש האסורה, המסוכנת, הבלתי צפוייה, תמיד הכוננות הפנימית, נכונות לזנק כנמר ולמנוע את הנורא מכל שאולי כבר קרה. בשוליים המתקרבים למרכז נמצא פיתוי גדול מידי, המשחק בקצוות שבין חיים ומוות, בין עשן ואש. אם נשרוד את התוקפנות שלה אולי נשרוד הכל.

להבות עליזות, מבעירות גץ בעיניים המהופנטות למול המחול הבלתי פוסק. שביב של חיוך, אשליית אומניפוטנטיות קדומה צורחת מבפנים, מכרסמת ומעקצצת בקצות האצבעות, מוכרת וכבויה, מכוסה היטב בשמיכות פוך הדוקות של מציאות ותסכול.

מְפַתֶּה להאכיל את האש מזון זר, לראות מה ישרוד ומה יכלה. האש אוחזת בנייר ולבי נאחז אימה. ניירות נשרפים ונזרקים לתוך מרק השעווה. אני נזכרת בגוילי קלף מזוייפים, בחיץ הזוהר והתמים באדמומיותו בין נייר עטוף שעווה מגוננת לבין פיסה מפוחמת ההופכת לאפר לבן. האש מתרעמת בקול פצפוץ, מחזירה אותי לכאן ולעכשיו, מזהירה מהטבע הנסתר שלה, ההפכפך. התחרות צמודה; יעל והאש, שתיהן מבקשות שלא אסיר מהן מבט. דורשות. מכאן סכנה ומכאן אהבה, אני מנסה לשמור על שתיהן וחֲרֵדָה לא להצליח. שתינו סוגדות לה לאש, המתנה שהובטחה, מייחלות שלא תכבה. ואז נשיפה קטנה מראה לה מי שולט כאן. בפעם הבאה, כשהנשיפה לא מספיקה, חודר צונאמי של בהלה מבעד למעטה הניצחון.

עמודי עשן מיתמר מפייחים את שולי תבנית האלומיניום, ובתוכה שלדי נרות צפים בחֶלב מבעבע, שולי השלולית מקרישים הרחק מחומה של הלהבה, מסרבים להיטמע, משאירים לעצמם פירורי לחם בנתיב שבו נזלו לפני רגע אל עבר מיכל מאולתר, יוצרים עוד שכבה של שעווה שעוטפת פתיל צלוב הממתין לגזר דינו. אני סומכת על תבנית האלומיניום. לסמוך על האש? יש סביבה הילה חמקמקה של אמון. צריבה זריזה יוצרת קרום חרוך קשה, בישול עמוק בפויקה-שעווה מרכך ומפרק. מי מתבשל באש? עמי ותמי או המכשפה? לומדת לסמוך על יעל.

העשן חודר אותך. נכנס עמוק מאחורי ההגנות. חוש הריח הפרה-היסטורי מתעורר ומעלה באוב הדי כיליון והישרדות. עמוק-עמוק בפנים קיימת ידיעה: יש נביטה שזקוקה לשריפה כדי לפקוח חיים, בלעדיה היא תמשיך לקוות שנת-נצח.

המתנה ארוכה (מידי?) עד שהנוזל מתייצב, משנה את צבעו העמוק והשקוף לעכור ורפה. מים צלולים שהופכים לבוץ. בקלות רבה (מידי?), הפכפכה, הוא שוב נמס וגולש מבולבל לכל עבר, אחוז מחלת ים על סיפון אלומיניום.

כמה מאתגר ליצור עבור השעווה מכל שיכיל אותה, שלא תחמוק ממנו, הפתלתלה הזאת, שלא תזלוג ותתעבה. המסה שלה מתעתעת, תמיד חלקה מתנדף באדים, משניים ועוד שניים נשאר בקושי אחד. אף פעם אין מספיק ממנה, והיא מבקשת ליטרת בְּשר-חֶלב נוספת, ועוד, וגם אז אין די.

פירורי נרות צבעוניות, גירי שמן, גירי שעווה. צבעים עזים מתערבבים בצבע הלבן, תמיד יש יותר לבן. הם נמוגים כלא היו, מוותרים ונחלשים. צריך להמתין בסבלנות עד ששכבה תתעבה כיאות, לַבַּת-השעווה הבאה צריכה להיות חמה אך לא מידי כדי לא לשבש את קרום כדור הארץ, כדי לא לחדור את המבנה העדין, השברירי. היא עוד נשארת גמישה וחמימה זמן-מה, מניחה לאצבעות לחדור לתוכה, הן משבשות אותה אך היא עדיין עוטפת ומנחמת. השעווה נכנסת בין תעלות העור, הופכת אותו לאטום, חלקלק, זר לעצמו. אחרי שהתקררה נראה שאין זכר לארעיותה, התמסרותה העילגת לאש נשכחת.

משהתקשתה אפשר לחצוב בה. השעווה מחופשת לעמוד שיש חלק ומבהיק, חציבה חזקה מידי תמיט עליה שבר שאין ממנו מילוט. בעדינות, בחזרתיות, צריך יהיה לפורר, לחורר חורים, לתכנן מבנים, לוודא שמספיק ממנה נותר על תילו כדי שהיא תמשיך לעמוד. כמו ריקוד השיכורים של השעווה המומסת, כך גם הגילוף מבלבל; החומר מתמסר לכלי  הקשה, קל ונכנע לעיצוב, ואז פיסה לא מכוונת נושרת ואובדנה מכאיב. שום דבר, גם לא האש, לא יחבר אותה מחדש. שיירי הגילוף הפירוריים נמרחים, נדבקים, אוטמים, עיקשים בהיאחזותם במשטח - מסרבים להתפנות. הם מעיקים, ממלאים את החלל מתחת לציפורניים. לבסוף עומד על תילו פסל מגולף ובליבו פתיל. יעל מדליקה אותו בלי מילת אזהרה. בתחילה האש לוחכת, מרככת את צלקות הגילוף הגס. הזמן חולף ותווי צלליתו נמסים, עבודת החציבה מתאדה לתוך העשן. הוא נאסף אל טיפותיו.

ניבה בר שמעון: tkwsniva@gmail.com

הצילומים של הכותבת. טקסטים נוספים שלה בספרייה:

סיליקון בכור ההיתוך

מחטים וסיבים

האלכימיה של הג'יפה