קבוצה, מפגש וגשר, רוני ישראלי

פרולוג

"יש לי שני סיפורים", פתחה ג'ינה (השמות בדויים, האנשים אמיתיים) את המפגש. "אחד אמת ואחד שקר. אתם צריכים לנחש. סיפור אחד הוא שהיום בבוקר זהבה חיבקה אותי, והסיפור השני הוא שהיום יש לי יום הולדת". עד כמה שיום הולדת הוא יום מיוחד ושמח, בחרנו כולנו, גם חברי הקבוצה וגם אני המנחה, בסיפור הראשון. כל כך רצינו שסוף סוף תקבל ג'ינה חיבוק מהמטופלת שלה שנוהגת למשוך בשערותיה, לצבוט אותה ולעיתים אף לקלל אותה.

עם דמעה בזווית העין, בחיוך ביישני, היא אמרה "היום יש לי יום הולדת, אני בת 43". כולנו פצחנו בשירת "Happy Birthday" ובפנים משהו נצבט. המשכנו את המפגש במשחק, לומדים על החלומות, על התקוות ועל ההתמודדויות השונות של חברי הקבוצה – מהגרי עבודה הסועדים קשישים.

שילוב אומנויות כגשר

תיאור המקרה הזה הוא זיכרון רחוק, אך הוא חי ונוכח בתוכי. היה רגע בחיי שבו נפגשו שלושה נתיבים: סיום לימודי הנחיית קבוצות בשילוב אומנויות, כניסתה של עובדת סיעוד לטפל בבת משפחה זקנה, הורות צעירה, שהביאה עימה צורך במעורבות חברתית מיטיבה בעולם. כל אלו הביאו אותי ליזום הקמה של קבוצת תמיכה עבור עובדים זרים הסועדים קשישים. זכיתי לשיתוף פעולה חם וקרוב מצוות מרכז היום לקשיש הקרוב למקום מגוריי, ולאחר זיהוי הצרכים וגיוס המשתתפים יצאנו לדרך. ישבתי בפגישה הראשונה מול עיניים סקרניות, ולא ידעתי באיזו שפה להתחיל לדבר. ישבו מולי גברים ונשים מהפיליפינים, מהודו, מסרי לנקה, ממולדובה ומנפאל. מקצתם שוהים בארץ זה כמה שנים והעברית שבפיהם קולחת. אחרים נמצאים פה זמן קצר מאוד והאנגלית שלהם רצוצה, וקשה להבין את המבטא שלהם. מעין 'מגדל בבל' שיכול ליפול או להיבנות לגובה. האחריות מוטלת  עליי – שלא ייפול. הפנטזיה – שייבנה לגובה.

השימוש בחומרים, בדימויים ובתנועה אפשר לנו לגשר על פני הפערים התרבותיים והלשוניים שביניהם. כשלא מצאנו מילה בעברית או באנגלית, מצאנו אותה בצבע, בקולאז' או בהתמקמות הגוף בחדר. האומנות הפכה שפה משותפת שאיחדה את המשתתפים בלי קשר למוצאם.

סמנטיקה

את תחילת הדרך עשיתי בשתי השפות, מתרגמת פה ושם, ועם הזמן מעבירה את האחריות למשתתפים. ממפגש למפגש החלה להתהוות קבוצה. הספרים והתאוריות, המחקרים והאקדמיה לא יכלו להעביר עבורי את הכוח המופלא שנוצר בין האנשים, באנשים עצמם ובי. הם הפכו עבורי מ"עובדים זרים" ל"מהגרי עבודה", ומ"מהגרי עבודה" ל"מטפלים". הבנתי אותם אחרת, הם הפכו לאנשים מוכרים וקרובים ולא להגדרה חברתית קרה.

הקבוצה נועדה לאפשר למטפלים לעבד את חוויית הטיפול בקשישים כדי שיוכלו להיות טובים יותר למטופליהם ולעצמם. מטרה שאפתנית למדי, ואיני יודעת אם יש לי יכולת להעריך אם המטרה הושגה או לא. אני יכולה להסתכל בתהליך שאנשים אלו עברו כקבוצה וכפרטים.

התמות של הקבוצה נעו על פני הרצף שבין עצב לאהבה ובין פחד לתקווה. כל אחד מהרגשות רב-עוצמה ונוכח במפגשים, מתייחס לחוויה האישית של האדם הנמצא רחוק מעולמו המוכר – ממשפחתו ומילדיו, מתייחס לקבוצה ולקיומה ומתייחס ובעיקר למערכת היחסים עם הקשיש המטופל. 

השפה הייתה חלק חשוב בדינמיקה הקבוצתית ושיקפה לא אחת את המורכבות שבתקשורת בין המטפל למטופל. איך מעבירים לאדם חולה אלצהיימר מסרים של אכפתיות ושל חמלה? איך משתפים אדם חולה בשמחות ובאהבה? איך מביעים דאגה לזולת ומבטאים את החשש שיקרה לו דבר מה? הכול בלי שפה, עם קודים של תרבות אחרת, עם לא מעט בלבול ואי-הבנה.

יש תחושה של זהירות רבה בקבוצה. החשש מפני המערכת שהביאה אותם לארץ ומהמחשבה של מה יקרה אם יביעו רגשות שליליים גורמים לשיח להיות מאופק מאוד. נטשה מקפידה לומר כל הזמן "הכול בסדר, אנחנו כולם בסדר גמור אין בעיות הכול טוב", שחס וחלילה לא יחשבו שקשה לה. היא שומרת על האנשים בקבוצה שלא יביעו מורת רוח או אי־שביעות רצון ומזהירה אותם כל הזמן "אל תתלוננו. זה מה שיש והכול בסדר".

היא אומרת, והעיניים שלה מביעות פחד, הידיים מחזיקות את התיק בעוצמה מלבינת מפרקים, הגוף נוקשה. משהו מאוד מאוד לא בסדר. אבל אסור להתלונן. אני שואלת אותה מה היא אוהבת בעבודה שלה פה, והיא משיבה לי בפנים מוארות "את עליזה. היא מטופלת טובה מאוד. אישה נחמדה וחכמה, אבל חולה מאוד, זה עצוב שהיא חולה. עצוב לי אבל אני אוהבת אותה כמו אימא".

השיחה מתרחבת לשאר הקבוצה, וג'יימס מוסיף ש"זה עניין של בחירה. אתה יכול שיהיה לך מטופל קשה מאוד שכועס עליך בגלל המחלה, ואתה מחליט איך להתמודד עם זה. או שאתה מחליט שקשה ושאי אפשר יותר להתמודד עימו, ומבקש לעזוב –  או שאתה יכול לסבול את זה כי זאת העבודה". בסוף המפגש נטשה אומרת שוב: "הכול בסדר גם כשקשה. מותר שיהיה קשה, זו עבודה קשה. כשאני אומרת שהכול בסדר זה שאני מקבלת את זה שזו עבודה קשה".

"להיות חבית בלי תחתית"

למפגש החמישי קופילה לא רצתה להיכנס. כאבה לה מאוד הבטן, והיא אחזה כוס תה ביד רועדת. הזמנתי אותה לשבת עימנו ואמרתי לה שהיא לא צריכה לדבר, רק להקשיב. היא הסכימה וביקשה רשות לצאת לשירותים אם תצטרך. איזבלה פתחה בהפשלת שרוול והראתה  סריטות שטחיות על אמת ידה. היא סיפרה שהיום בבוקר בזמן שהלבישה את המטופלת שלה, זו התרגזה לפתע וסרטה אותה. היא בכתה מאוד ואמרה שאינה מבינה מה עשתה, אבל היא לא מצליחה לשאול כי היא לא מבינה עברית טוב כל כך, והמטופלת שלה אינה יודעת אנגלית.

הקבוצה ניסתה להציע רעיונות: "אולי הכאבת לה?" אמרה לרה, "אולי לא הקשבת לה?" ניסתה ג'יג'י, "אולי זה פשוט המחלה שגורמת לה לעשות דברים כאלה?" שאל סדקו. הם ניסו לנחם אותה ולחזק את ידיה, ואז קופילה אמרה: "אתם בכלל לא יודעים מה זה כשהמטופלת שלך שונאת אותך. זו אולי המחלה שגורמת לה להיות אלימה, אבל זה הלב שלה שגורם לך להיות בודדה". היא התחילה לשתף במערכת היחסים המורכבת עם המטופלת שלה. עבור שתיהן זהו 'סיבוב שני'. קופילה טיפלה בקשישה במשך שנה וחצי עד שזו נפטרה ושלושה ימים אחר כך כבר נכנסה לבית המטופלת שבה היא מטפלת כיום.

עבור המטופלת קופילה היא המטפלת השנייה אחרי שזו הקודמת חזרה הביתה לאחר ארבע שנים ששהתה במחיצתה. תוך זמן קצר נאלצו שתיהן להתרגל זו לזו, ללמוד מחדש צרכים ורצונות, להבין זו את זו גם בלי מילים ולהתחבר זו לזו. הן מצאו את עצמן מתאבלות על האובדן מבלי להתאבל ממש. איך מוצאים את הכוחות לאהוב מחדש, לתת אמון, להישען על הזולת, לדאוג לה? כאב הבטן של קופילה גבר, והיא נאלצה לצאת לשירותים.

"את נבלה, לכי לעזאזל, לא רוצה אותך פה, רעה"

ישבנו בשקט, נותנים לקולה להדהד בינינו, בתוכנו, בה. כשחזרה ביקשה קופילה את רשות הדיבור, ולא יצאו לה המילים. הזמנתי אותה לכיסא אחר, ובעזרת תרגילי פסיכודרמה היא נפגשה שוב עם כאב הבטן ועם הסיפור שלה. הזמנתי אותה לדבר אל המטופלת שלה, להגיד מה שיש לה לומר, כאן, בסביבה מוגנת, עם אנשים ששומרים עליה ומחזקים את ידיה. אחר כך הזמנתי אותה לשבת בכיסא השני ולדבר בקולה של המטופלת שלה. נבוכה ומעט מבולבלת היא חזרה על דבריה של אותה קשישה: "את נבלה, לכי לעזאזל, לא רוצה אותך פה, רעה".

היא המשיכה ונתנה לדברים את הפרשנות שלה, את המילים שלה: "את לא יכולה להיות טובה כמו מי שעזבה, את לא תאהבתי אותי כמוה, אז עדיף שלא תהיי פה בכלל, כי אני אני צריכה שיאהבו אותי וידאגו לי כי אני אישה חולה, את גם בכלל לא רוצה להיות פה, את רוצה לחזור לילדים שלך ולבעלך בנפאל, אל תעשי לי טובות". היא חזרה לכיסא שלה, וענתה "את צודקת, אבל אני רוצה להצליח להכיר אותך ושאת תכירי אותי ותאהבי גם אותי. אני צריכה משפחה כמו שאת צריכה אהבה ודאגה. אני רוצה להיות איתך כמו משפחה. לדאוג לך כמו שאני דואגת לאימא שלי, אבל את לא מאפשרת לי כשאת מקללת אותי".

בפעם השנייה שחזרה לכיסא המטופלת היא אמרה "לכי לעזאזל, את נבלה ורעה, למה בכלל באת אליי, את נבלה". היא כיסתה את פניה, בכתה בשקט, ואז הרימה את ראשה, הסתכלה על כולנו ואמרה: "היא בכלל לא אומרת את זה לי, היא אומרת את זה למחלה". ברגע זה הרגשתי בכל הגוף את חשיבותה של הקבוצה. עכשיו, בהבנה אחרת של אותה מטופלת קשישה וחולה, קופילה יכולה להתפנות מהעלבון שלה ולמצוא בתוכה את החמלה.

סנדיט אמר לה "את כל כך חזקה שאת יכולה להבין את זה ולשים בצד את הכעס שלך. לפעמים אני מרגיש כמו חבית בלי תחתית, צריך כל הזמן להחזיק הכול ואין לי לאן להתרוקן. עכשיו יש לי. תודה. אתם חשובים לי מאוד".

שני חדרים

לקראת חג המולד הפכו הגעגועים לבית נוכחים מאוד בחדר. כדי לתת להם מקום, עבדנו במשך מפגש וחצי עם קופסאות ועם קולאז'ים, וכל אחד מהמשתתפים יצר את הבית שלו. מקצתם יצרו את הבית כאן בישראל וביטאו את התחושות שהם חווים בו, ואחרים יצרו את הבתים שהשאירו בארץ אחרת, ודיברו על הגעגוע.

אחת המשתתפות יצרה בית ובו שני חדרים: חדר אחד המייצג את הבית שממנו היא באה וחדר אחד המייצג את ישראל. בכל בית היא הניחה בעבודת קולאז' מדויקת ועדינה את המרכיבים ואת הדימויים שמכיל כל עולם, ועל הקיר המשותף יצרה ייצוג של עצמה, הנמצאת בפיצול –  רגל פה ורגל שם. כששיתפה את הקבוצה, היא דיברה על שני החדרים שבלב. המילים שלה נגעו בפיצול שכולם חווים. הצורך להיות נוכח בבית של אדם זר כאן, כשחלק מהלב תמיד נמצא בחדר השני, בזה הרחוק.

לנשום אחרת

המפגש מתחיל וסדי נראית מחויכת ומלאת שמחה, היא מספרת שהבוקר המטופלת שלה נתנה לה יד בפעם הראשונה. עד עכשיו היא הייתה צריכה להתמודד עימה לבד, והרגישה איך בכל בוקר של יום רביעי היא נושמת אחרת כי היא יודעת שיש פגישה של הקבוצה. היא גם מגלה לקבוצה שהיא מתייחסת אחרת למטופלת שלה. היא סבלנית יותר, חמה יותר, טובה יותר. היא לא יודעת למה כי היא כמעט שלא מדברת ואינה משתפת אותה, אבל התחושה של שותפות גורל, של שייכות ושל תמיכה מאפשרת לה להתפנות מעצמה ולהיות פנויה יותר לעבודה ולטיפול בקשישה.

טוני מחייך ואומר שגם הוא מרגיש כך, אבל כל יום עכשיו. הוא יודע שגם בימים שאין קבוצה הוא נפגש עם כולם במרכז, ויש לו עכשיו חברים שמכירים את הסיפור שלו ויכולים להבין אותו ולעזור לו. ג'יג'י פתאום משחררת צחוק מתגלגל, מכסה את פיה ואומרת "סליחה", אבל מאוחר מדי, ולאט לאט כולם מצטרפים אליה בצחוק שיוצא מהבטן ומהנשמה. אנחנו מצליחים להסדיר את הנשימה, שואפים שאיפה עמוקה. אנחנו נושמים אחרת.

פרֵדה

שלושה חודשים עברו מהר מדי, והתחושה היא שהדרך עוד ארוכה, אבל זה אופייה של קבוצה מסוג זה. הפרֵדה היא חלק מהעבודה שלהם, וצריך להתמודד איתה. אנחנו מדברים על הפחד, על העצב, על ההקלה, על הדאגה, על האבל ועל ההמשכיות. האמונה נכנסת לתמונה, היא נותנת מענה למקומות בלתי ברורים.

אנחנו עושים מסיבה קטנה, ובתום השעה מתקשים לעזוב את החדר. במיוחד רין, הצעירה שבחבורה, שלאורך כל הדרך אמרה שהקבוצה הזו לא עוזרת לה בכלום ושאין לה משמעות עבורה. היא מחבקת אותי, ומקפידה לחבק כל אחד ואחת מחברי הקבוצה ולהגיד להם תודה. המטופלת שלה עוברת מחוץ לחדר, והיא רצה לקראתה ומחבקת גם אותה.

אפילוג

שלושת הנתיבים שלי התחברו זה לזה. האומנות, המשפחה והעשייה החברתית. איני יודעת אם הם הפכו למטפלים טובים יותר בזכות התהליך בקבוצה. אני רוצה להאמין שכן, שהם קיבלו עדשות שאפשר להסתכל מבעדן בדברים שזכו למרחב שבו הם יכלו לעבד את החוויות, להבין את עצמם ואת המטופלים שלהם אחרת. להבחין בכך שהם מצאו נחמה באוניברסליות שבתחושותיהם ושאבו כוחות לתקווה ולהתמודדות עם מצוקותיהם. נראה שהם מצאו עוד מעט כוח לעבוד בעבודה שאיש מאיתנו אינו מוכן לעבוד בה.

 רוני ישראלי: ronisraeli18@gmail.com