"אובססיה איראנית 1", טכניקה מעורבת, 21\15 ס"מ 2023-4 נולדתי בשנת 1974, תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהיותי בת חמש עברה משפחתי למקום מגורים חדש. זיכרוני הראשון משם: ירדתי מהמשאית שהובילה את מטלטלינו ופגשתי אישה ששאלה אותי מי אנחנו. סיפרתי לה בהתלהבות שבאנו לגור כאן, ושאנחנו קרובי משפחה של דודתי שכבר גרה במקום. תגובתה הייתה: "אוי, עוד משפחה של פרסים...". היה זה המפגש הראשון עם השד העדתי שצרב בתודעתי חוויה של בושה (פַּרְסִי מִידוּנֶה [1] ) ושל הסתרה שנשאתי בקרבי במשך שני

“Oh God! May I be alive when I die.” Donald. W. Winnicott מה יכול להציע מטפל לאנשים מבוגרים הצועדים אל עבר השלב הסופי של מסע חייהם? בטקסט  שלפניכם אני משתפת אתכם בזיכרונותיהם ובניסיונם של מטופליי, רובם עולים מברית המועצות לשעבר. כל אלה הפכו לחלק מסיפור החיים שלי. אני עובדת עם אנשים בהגיעם לגיל זקנה, מלווה את רגעי השקיעה החיצונית והפנימית שלהם, כשצבעי הנשמה נעשים לפעמים בהירים יותר לפני הדעיכה הסופית. בעבודה אני פוגשת את כובד השנים שחלפו, את חוסר האונים ואת הכאב. אני מבחינה במ

רועי בן התשע דופק על הדלת, רץ ומתחבא. אני מאתרת את רַעֲמַת השיער מאחורי העציץ שבחדר ההמתנה, נעמדת עם גבי אליה ותוהה בקול: "איפה רועי?"...

הבקבוק של הצבע האדום היה תמיד על המדף שלי, אבל לא הייתה לו חשיבות, ובי הוא לא כל כך נגע. אבל פתאום זה קרה. ללא הכנה, הבקבוק של הצבע האדום...

מה עושים חומרי האומנות לנפש? השאלה הזו מעסיקה אותי מהרגע שהפכתי להיות מטפלת באומנות לפני 25 שנה ואולי לפני כן. ומלחמה, מה היא עושה? אני...

לפעמים אני מעזה ושולחת יד פנימה, מנסה למשש, איזו צורה וחומר יש לאסון הזה. האסון חצה את העולם לשניים, יש את מה שלפני ומה שאחרי, יש את...

"ואחר כך יש העניין המוזר של לילה וחושך ולא רואים ולכן גם לא יודעים ....כאילו היה קשר בין הדברים ונפרם.." אוקטובר 2023 לומדת את חושך...

שבת הוא היום הכי קשה. שבת הוא יום של משפחה, של פנאי, של גופים קטנים נדחקים אל מיטת הורים רחבה, של נסיעה לטיול או לים, של פנקייקים שרק אתה...

ניתוח פגישה אחת של ד. ו. ויניקוט   רעיונותיו של ד.ו. ויניקוט בכל הקשור לטיפול בילדים מהווים מקור השראה למטפלים רבים. בחרתי לעקוב אחר תגובותיו, בפגישת היכרות אחת, שבה שיחק במשחק השרבוטים  squiggle game, עם ילד שמאושפז במחלקה האורטופדית בבית חולים לילדים בפינלנד.     ד.ו. ויניקוט הציג את טכניקת השרבוטים בראיונות האבחוניים שלו, שבהם הן הילד המטופל והן המטפל השלימו לסירוגין זה את ציוריו של זה (1971). המטפל והמטופל מתחלפים לסירוגין בתפקידים: האחד מתחיל את השרבוט והאחר משלים אותו.

מפגש זהויות; אומניות-מטפלות באומנות מציגות תערוכת מחווה ל״סטודיו הבטוח״. רשמים אישיים מהתערוכה "לבי סמוך ובטוח", גן-שמואל, דצמבר 2024...

יצירת קולאז' בשיטת "דפי נפש" לפני 11 שנים באחת מהתקופות הקשות בחיי כאשר ליוויתי את אימי למותה, הייתי בתחילת הקריירה שלי בתור תרפיסטית...

כשהיא נפטרה הלכנו לאיבוד בתוך חדר היצירות שלה. ערמות על ערמות של ציורים זה על גבי זה –  בגדלים שונים בעוביים שונים: ציורים בפחם, בצבעי...

טיפול באומנות וליווי רוחני בעבודה עם בני הגיל השלישי כשאני נכנסת אליה הביתה המטפלת פותחת לי את הדלת. היא יושבת ליד שולחן האוכל, כרגיל....

אהבה ללא תנאים. אני בת 8 וחצי. זה עוד יום, כמו כל יום אחרי ביס ואני חוזרת הביתה עם ההסעה לכפר. השמש מעלי ואני צועדת בשביל המתפתל בירידה...

Photo by Suzana Fredrick  התמודדות עם אלימות נגד נשים באמצעות טיפול באומנויות  אַחֲרֵי מוֹתִי, סִפְדוּ לִי כָּךְ הָיֹה הָיְתָה אִשָּׁה,...

זכיתי להיות גננת בגן שיש בו ילדים יהודים וערבים. בני שנתיים. זו מתנה נדירה, להיות עדה לדברים אנושיים בסיסיים שנשכחים במציאות הסבוכה שלנו. בגיל שנתיים, ילדים מדברים לא כל כך ברור בדרך כלל. הבדלי שפות האם לא מפריעים, כי הם מבינים אלה את אלה כמו שגורי כלבים מבינים, בשפות נשגבות שאנחנו אולי כבר לא. וכך קורה שילד ששפת אימו ואביו ערבית או עברית אומר משהו שוב ושוב, והגננת - אני - לא מבינה! צרור הברות מדובלל שבטוח יש לו משמעות, אבל אני לא מצליחה להבין. ואז ילד אחר ששפת אימו ואביו עבר

פלסטלינה כאמצעי להתמודד עם מעברי החיים המסע שלי עם הפלסטלינה החל בזמן שלימדתי את הסטודנטים.יות שלי את אומנות ערבוב הצבע. רציתי שהן תרגשנה...

בחופשת קיץ אחת, שלחה אותי אמא לקייטנת ציור אצל אמן צייר, שגר במרחק הליכה קצרה מביתנו.  מדי יום במשך אותו הקיץ בהיותי רק בת תשע, הייתי...

מאמר זה, נכתב מנקודת המבט שלי כמי חוותה את מאורעות 7.10.24 - מלחמת "חרבות ברזל", פונתה מביתה בקיבוץ, וכמטפלת באמנות במקצועי. הייתי רוצה...

בן זוגי, הבן והנכדים שלי, והמטופל שלי מצטופפים בממ"ד בן זוגי, המטופל שלי ואני נשענים על קיר הבטון. הבן והנכדים שלי, שרועים על המזרון. הנכד שלי זורק כדור פינג פונג אל הקיר ומציץ לראות מה אנחנו חושבים על זה. המטופל שלי מחייך אליו. הממ"ד שלנו קטנטן והקירבה גדולה. מה הוא חושב על המשפחה שלי? איך זה ישפיע מעכשיו על הקשר שלנו? האם הוא מקנא בבן שלי שיש לו אמא כל כך אמפטית?   האם הוא מתבייש שהוא זקוק לעזרה? אולי בן זוגי מאיים עליו? אולי היה מעדיף להפקיר את עצמו למזל ולהישאר בחוץ עם הט