קבוצת טיפול באמנות כמרחב פוטנציאלי במחלקה לביטחון מירבי שער הכניסה שלי למחלקה לביטחון מירבי (פסיכיאטריה משפטית) היו הסקרנות והחשיבות שראיתי בטיפולים ארוכי טווח. הגעתי למחלקה במקביל לפרקטיקום בהכשרה ללימודי תואר שני באמנות במחלקה הפתוחה, שם פרופיל המטופלים והתהליכים הטיפוליים היו מאופיינים בטיפולים קצרי מועד. במרכז לבריאות הנפש שער מנשה, אוכלוסיית המחלקה לביטחון מירבי נחלקת לשלוש קבוצות עיקריות: מטופלים במצבים פסיכוטיים סוערים שרמת האלימות שלהם דורשת מסגרת מוגנת ביותר. נבדקים

הסטודיו כמרחב בטוח המיצר עוגן בימי מלחמת ה-7 לאוקטובר, 2024, לאחר תקופה של שהייה במרחב המוגן בבית חזרנו הילדים וצוות ההוראה לבית הספר. המציאות הייתה קשה מנשוא. לצד אזעקות, ריצה למקלטים, רעד ופחדים ניסינו לבנות לעצמנו שגרת לימודים חדשה, כזו שתתן מקום לעבד את הפחד ועם זאת ליצור מרחב של שפיות ושל שקט פנימי. בסטודיו נפגשתי עם קבוצת ילדים בכיתות ז'–ח' לשיעור יומי במערכת, ששונתה והותאמה למצב חירום. היה לי ברור שצריך לפנות מקום למה שאין לו מילים. מגירות  – לאורך השנים אני אוספת מגיר

הציירת אביבה אורי, שאמה נפטרה עם לידתה, חוותה לאורך חייה את חוויית "הפרֵדה בטרם עת" מן האם (טסטין, 1992). בעטיה של חוויית פרֵדה מטלטלת, היא נהגה לעטוף את גופה ברצועות ארוכות ורכות של צמר גפן. אחת לחודש הייתה מפשיטה אותן מגופה ומחליפה אותן בחדשות. רצועות אלו נצמדו לגופה ושחזרו, לכאורה, תחושת מעטפת עורית אימהית – רכה, נוכחת וקבועה – בניסיון נואש להשיב לגופה את תחושת האם הנוכחת דווקא בהיעדרה. באחת מהשיחות עימה על יצירתה אמרה אביבה לבתה, הציירת רחל ימפולר: "הקו הזה הוא אני" (ימפו

השנה 1995, אני בשנה האחרונה ללימודי עיצוב אופנה, ועובדת על קולקציית הגמר שלי בנושא 'חולצת יום הזיכרון'. כדי לתכנן את הדגמים לקולקציה אספתי חולצות כותונת לבנות רבות, כאלה המזוהות עם טקסי ימי אבל וזיכרון מסורתיים, המחברים לזהות, לזמן ולמקום. אלה הייחודיות לתרבות הישראלית. פרמתי וקרעתי אותן והפרדתי בין חלקי החולצה: שרוולים, חפתים, צווארונים. הנחתי אותם באופנים שונים ומגוונים על גבי המניקן– בובת הדיגום לתפירה. הורדתי אותם מהמניקן ביחידה אחת ופרסתי אותם לגִזרה. כך יצרתי שמלות חדשו

אנחנו מטפסות במדרגות, ולני אומרת "מה קנית לי?" אנחנו הולכות במסדרון, והיא תוהה אם הבאתי בורקס, ואז היא נזכרת שאסור לה, ואז היא נזכרת שהיא אלרגית. אני נותנת לה את המפתח לחדר, היא מסובבת אותו, מחכה שאיכנס פנימה ונועלת את הדלת מאחוריי. לני אומרת: "הבאת מים לחמם את הפלסטלינה כמו שהבטחת?" אני מגישה לה את המים החמימים, והיא מוזגת לכוס. מנגינת הזרימה הבוקעת מבין דפנות הפלסטיק הזול לוקחת אותי רחוק מהחדר, לאמבטיות קדומות, לשהייה, להתמסרות. קוביית פלסטלינה ורודה נשמטת מידה של לני ופוקע

יהודית סיאנו משוחחת עם פילוסופים ומטפלים באמנויות שחלקם כבר לא איתנו, על מנת להיעזר ולמצוא משמעות בחיים בתוך מלחמה. טל סיאנו, סייע בהחייאת הדמוית ובעריכה. אדית קרמר מתוך השיחה בוידאו: ג'ודית רובין ויהודית סיאנו יהודית סיאנו: judithsiano@gmail.com טקסט נוסף: https://www.artstherapieslibrary.com/en/post/judith-siano-the-box-open

זה היה בזמן המלחמה, בשלב שבו נורו הטילים מאירן. חשתי איום קיומי שלא חוויתי לפני כן. מטח הטילים חולל הרס רב. הסתגרתי בביתי זמן רב מאוד. ארבע בבוקר הוא הזמן המועדף על האיראנים לשגר טילים. יוצאת למרפסת. חושך, מסתכלת על שמים חשוכים מאד, במפת כוכבים בהירה.   עלה בי זיכרון ילדות: אבא ואני הולכים ל־ Katz Berg (גרמנית). הר כץ נמצא ליד הבית שלנו בתל אביב באזור גבוה וחשוך. היה אפשר לראות ממנו את מפת הכוכבים. שם למדתי לזהות את כוכב הצפון, את העגלה הגדולה הפוכה על ראשה ועוד מערכי גלקסיות

עיבוד אבל על יד אומנות אבא שלי האהוב מת. "הלך", כמו שנהג לומר לי כשדיווח בשנים האחרונות מי נפטר השבוע או נאסף אל אבותיו, או מצא את מותו, או נח כעת על משכבו בשלום, כשהייתי באה לבקרו במושב שגדלתי בו. הוא נולד באמצע מלחמה ומת באמצע מלחמה.   אוספת שנים רבות עסקתי במחשבה על מותו של אבי ופחדתי פחד מוות. עיבוד האבל עליו התחיל לפני שנים עת נפל והובהל באמבולנס לבית החולים. מאז מצבו הלך והתדרדר. בבית הוריי היו חפצים רבים שהיה ברור שיישארו מיותמים לאחר מותם וייזרקו לפחי האשפה הגדולים מ

رحلة بين البيت والغرفة العلاجيّة معالجة بالفنون التّشكيليّة، ومرشدة للمعالجين بالفنون، زوجة وشريكة، وأمّ لثلاثة أطفال. أتنقّل بين فضاءات الحياة والعلاج كما أتنقّل بين الألوان والخطوط؛ ففي كل لقاء أكتشف تداخُل الأدوار بين الأم والمعالجة، بين الإصغاء الذي يمنح الأمان، والخيال الذي يفتح أفقًا جديدًا للفهم. أؤمن أنّ الفنّ ليس ترفًا جماليًّا، بل وسيلة للبقاء، ومساحة آمنة للتّعبير عمّا يتجاوز الّلغة. الفن، في جوهره، لغة حوارٍ صامتة بين الإنسان وذاته، تُتيح للطّفل وللرّاشد معًا أن ي

"אובססיה איראנית 1", טכניקה מעורבת, 21\15 ס"מ 2023-4 נולדתי בשנת 1974, תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהיותי בת חמש עברה משפחתי למקום מגורים חדש. זיכרוני הראשון משם: ירדתי מהמשאית שהובילה את מטלטלינו ופגשתי אישה ששאלה אותי מי אנחנו. סיפרתי לה בהתלהבות שבאנו לגור כאן, ושאנחנו קרובי משפחה של דודתי שכבר גרה במקום. תגובתה הייתה: "אוי, עוד משפחה של פרסים...". היה זה המפגש הראשון עם השד העדתי שצרב בתודעתי חוויה של בושה (פַּרְסִי מִידוּנֶה [1] ) ושל הסתרה שנשאתי בקרבי במשך שני

“Oh God! May I be alive when I die.” Donald. W. Winnicott מה יכול להציע מטפל לאנשים מבוגרים הצועדים אל עבר השלב הסופי של מסע חייהם? בטקסט  שלפניכם אני משתפת אתכם בזיכרונותיהם ובניסיונם של מטופליי, רובם עולים מברית המועצות לשעבר. כל אלה הפכו לחלק מסיפור החיים שלי. אני עובדת עם אנשים בהגיעם לגיל זקנה, מלווה את רגעי השקיעה החיצונית והפנימית שלהם, כשצבעי הנשמה נעשים לפעמים בהירים יותר לפני הדעיכה הסופית. בעבודה אני פוגשת את כובד השנים שחלפו, את חוסר האונים ואת הכאב. אני מבחינה במ

רועי בן התשע דופק על הדלת, רץ ומתחבא. אני מאתרת את רַעֲמַת השיער מאחורי העציץ שבחדר ההמתנה, נעמדת עם גבי אליה ותוהה בקול: "איפה רועי?"...

הבקבוק של הצבע האדום היה תמיד על המדף שלי, אבל לא הייתה לו חשיבות, ובי הוא לא כל כך נגע. אבל פתאום זה קרה. ללא הכנה, הבקבוק של הצבע האדום...

מה עושים חומרי האומנות לנפש? השאלה הזו מעסיקה אותי מהרגע שהפכתי להיות מטפלת באומנות לפני 25 שנה ואולי לפני כן. ומלחמה, מה היא עושה? אני יושבת בסטודיו שלי ומתבוננת על האופן שבו בחרתי לסדר את החומרים עבור מטופליי וכן על סוגי החומרים שיש לי. היו שנים  שהתעסקתי  הרבה בחומרי ראדי-מייד (ready-made). רציתי לאסוף, למיין, למצוא חומרים שהם לאו דווקא אומנותיים מובהקים. למשל קליפות גרעינים, מנורות שרופות, ספרים בסינית. היו שנים שלא השתמשתי בחומרים רבים כי זה מה שלמדתי מיוני שור שלימד אות

לפעמים אני מעזה ושולחת יד פנימה, מנסה למשש, איזו צורה וחומר יש לאסון הזה. האסון חצה את העולם לשניים, יש את מה שלפני ומה שאחרי, יש את...

"ואחר כך יש העניין המוזר של לילה וחושך ולא רואים ולכן גם לא יודעים ....כאילו היה קשר בין הדברים ונפרם.." אוקטובר 2023 לומדת את חושך...

שבת הוא היום הכי קשה. שבת הוא יום של משפחה, של פנאי, של גופים קטנים נדחקים אל מיטת הורים רחבה, של נסיעה לטיול או לים, של פנקייקים שרק אתה...

ניתוח פגישה אחת של ד. ו. ויניקוט   רעיונותיו של ד.ו. ויניקוט בכל הקשור לטיפול בילדים מהווים מקור השראה למטפלים רבים. בחרתי לעקוב אחר תגובותיו, בפגישת היכרות אחת, שבה שיחק במשחק השרבוטים  squiggle game, עם ילד שמאושפז במחלקה האורטופדית בבית חולים לילדים בפינלנד.     ד.ו. ויניקוט הציג את טכניקת השרבוטים בראיונות האבחוניים שלו, שבהם הן הילד המטופל והן המטפל השלימו לסירוגין זה את ציוריו של זה (1971). המטפל והמטופל מתחלפים לסירוגין בתפקידים: האחד מתחיל את השרבוט והאחר משלים אותו.

מפגש זהויות; אומניות-מטפלות באומנות מציגות תערוכת מחווה ל״סטודיו הבטוח״. רשמים אישיים מהתערוכה "לבי סמוך ובטוח", גן-שמואל, דצמבר 2024...

יצירת קולאז' בשיטת "דפי נפש" לפני 11 שנים באחת מהתקופות הקשות בחיי כאשר ליוויתי את אימי למותה, הייתי בתחילת הקריירה שלי בתור תרפיסטית...