לני אומרת, רון גבע

אנחנו מטפסות במדרגות, ולני אומרת "מה קנית לי?"

אנחנו הולכות במסדרון, והיא תוהה אם הבאתי בורקס, ואז היא נזכרת שאסור לה, ואז היא נזכרת שהיא אלרגית.

אני נותנת לה את המפתח לחדר, היא מסובבת אותו, מחכה שאיכנס פנימה ונועלת את הדלת מאחוריי.

לני אומרת: "הבאת מים לחמם את הפלסטלינה כמו שהבטחת?" אני מגישה לה את המים החמימים, והיא מוזגת לכוס. מנגינת הזרימה הבוקעת מבין דפנות הפלסטיק הזול לוקחת אותי רחוק מהחדר, לאמבטיות קדומות, לשהייה, להתמסרות.

קוביית פלסטלינה ורודה נשמטת מידה של לני ופוקעת את קרום החלום. לני מלמדת אותי איך מושים חפצים בערבול המים עם האצבע. המערבולת עולה מהמעמקים והפלסטלינה צפה, המים זולגים על דפנות הכוס השקופות ונקווים לשלוליות על המגש. לני דורשת עוד מים, ועוד. היא מרשה לי לפתוח את הדלת –  ואני מביאה עוד מים.

המגש מתמלא, ולני אינה חדלה. אני דואגת –  אין לי מכל להכיל את המכל שמכיל את המים הנובעים מכוס הפלסטיק המתמלאת מהקוּלֶר שבקצה המסדרון. אני מעירה את לני: "המגש שלנו כמעט מלא! מה נעשה עם כל המים?"

לני אומרת: "תסמכי עליי, אני אגיד לך מה צריך עכשיו, אני יודעת מה אני עושה". לני מחפשת את התשובה בחדר. אני נעמדת ליד גליל של נייר סופג. "תביאי לי את זה!" היא מצווה. לני טובלת יריעה ועוד יריעה ועוד. המים נספגים בין השכבות, יונקים ממני את האוויר, מטביעים אותי, ומתמצקים למשטח של בוץ נייר.

לני בודקת מתי זה מוכן, ואומרת: "עכשיו". היא מותחת ואשי טייפ אדום לאורך המצע, לוחצת פנימה. המים באפידרמיס מפנים מקום לצבע־דם, והוא מצידו מחלחל וחופר בו רשת מפוארת של ורידים. לני מרוצה. היא חופנת בידיה קבוצה של טושים אדומים, דוקרת ומחדירה עוד דיו לעיסה בחיוך רחב. הנייר הספוג מדמם לכל עבר, ואני שומעת יללות בעורפי.

לני אומרת: "עכשיו לשפוך". לני מטה את המגש לדלי וסוחטת את הנייר. ידיה משכשכות בעליזות בבריכה האדמונית, ואנחנו מחייכות. "המים נעימים?" אני שואלת. לני צוחקת.

אני חוזרת לנשום ובודקת מה שלומי. קצת קר לי ורטוב, ואני מגניבה הצצה לשעון. לני צועקת נורא, מבועתת: "הידיים שלי מלאות דם! דם בכל מקום!" היא מביטה בכפותיה ונרעדת, מחווירה ומתנשפת, משפשפת יד ביד חזק ומנסה לקלוף החוצה את הדיו. אני מנסה למקם את עצמי מחדש ביקום שהלכה אליו.

לני אומרת: "הנה הפצע!" ומציגה לי נקודה אדומה מיקרוסקופית על אגודלה הצפוד. "מפה מגיע כל הדם", היא מסבירה, מוחצת את העור ומנסה לסחוט החוצה עוד דם. אני מתכווצת, כואבת את הכאב המיותר שהיא גורמת לעצמה. במקום לעצור אותה אני מציעה לה שנלך לשטוף את הידיים בכיור במים חמימים עם סבון.

לני אומרת: "זה לא יורד", ובוכה: "כל כך הרבה דם". הכיור נצבע, וכל השיש מסביב מבריק מארגמן. אני גורפת מים לכיור ועוטפת את ידיה בידיי, שתינו יחד מתחת לזרם. המים נעימים, ולני לאט לאט נרגעת. ידיה עדיין צבועות באדום, אבל הדם הניגר חזר להיות דיו מכתים, והמציאות שבה להפריד בין הפנים לבין החוץ.

לני שואלת: "למה ירד לי כל כך הרבה דם?"

אני מציעה: "אולי דם זה כמו דמעות, שיורדות כשנפגעים?"

לני אומרת: "ירד לי דם כמו מים כמו דמעות".

רון גבע: www.rongogeva.com

ציורי תגובה של המחברת.

טקסטים נוספים של רון בספריה:

תינוק

הפתק

חימר

מילים