כשאבא שלי נכנס למעטפה, שבי מדזיני

עיבוד אבל על יד אומנות

אבא שלי האהוב מת.

"הלך", כמו שנהג לומר לי כשדיווח בשנים האחרונות מי נפטר השבוע או נאסף אל אבותיו, או מצא את מותו, או נח כעת על משכבו בשלום, כשהייתי באה לבקרו במושב שגדלתי בו. הוא נולד באמצע מלחמה ומת באמצע מלחמה.

אוספת

שנים רבות עסקתי במחשבה על מותו של אבי ופחדתי פחד מוות.

עיבוד האבל עליו התחיל לפני שנים עת נפל והובהל באמבולנס לבית החולים. מאז מצבו הלך והתדרדר.

בבית הוריי היו חפצים רבים שהיה ברור שיישארו מיותמים לאחר מותם וייזרקו לפחי האשפה הגדולים מול הצרכנייה, כמו חפצים רבים של נפטרים שזה היה סופם. לא יכולתי לשאת את המחשבה שחפצים של הוריי ייערמו לאשפה וייעלמו.

להוריי היו דברים, כמו מילון ספרדי-עברי, ספרי טלפונים ישנים, תמונות בשחור לבן מימי אברהם אבינו ומימי התיישבותם ברמות נפתלי. כמובן, כמו לרבים מבני דורם היו גם צילומים של מגדל אייפל, הביג בן, והשוק בבוגוטה, מכתבים וגלויות – חפצים שהדור הצעיר כבר אינו מכיר. 

בשנים שבהן אבי שהה בחו"ל או שאני לא חייתי בארץ, היו בינינו התכתבויות רבות. מכתבים ששלח אלי נשמרו אצלי ואת המכתבים ששלחתי אליו מצאתי בארונותיו לאחר מותו.

בשלב מסוים איסוף חפציו הפך חלק מהביקורים שלי. את מקצתם הראיתי לו וביקשתי שיספר לי עליהם. זו הייתה דרכי לתקשר איתו ולגרום לו ליהנות ולהיזכר בדברים שעשה בחייו. כך למשל, גיליתי שלפני כמה שנים שהוא היה שותף בחזון להקמת חוות צמחי מרפא. לא ידעתי זאת! בשנים האחרונות אני לומדת על צמחי מרפא ועוסקת בתחום.

הייתי מביאה את החפצים הבייתה, מתבוננת בהם, לומדת עליהם ומחליטה מה מתוכם יכול לשמש לאומנות ומה אני רוצה לשמור. בתהליך זה היו שותפים בני ביתי. גם בתי לקחה חלק מחפציו ופיזרה אותם בחדרה.

גם בעלי מצא כמה דברים, כמו מצלמות ישנות שצירף ל"מוזיאון" שיצר לאחר מות אימו. כך מצלמותיו של אבא שלי חיות היום בשלום עם אוסף בובותיה של אימו, אוסף מכונות הכתיבה של סבתו והרדיו הישן של סבו.

מתחילה לעכל

אבי היה נוכח־נפקד בסוף חייו ובהדרגה מצאתי את עצמי מתחילה להשלים עם המציאות הכואבת ולעבד את מותו הקרב. איך בלי משים עיבדתי את מותו הקרב?

זה התחיל לפני כשלוש שנים בכנס יה"ת, כאשר יצרתי סדנה של עבודה עם תקליטים. קראתי לה "להפוך תקליט".  אספתי את התקליטים מבית הוריי וביקשתי להתייחס לפנים ולחוץ של התקליט מבחינה אומנותית. החומרים שהוגשו למשתתפות היו חפצים מבית הוריי.

אט אט התקליטים המאובקים של הורי, המטבעות, הבולים, המעטפות ועם שאר החפצים הפכו ליצירה חדשה. התרגשתי מאוד לראות אותם בעבודות של עמיתות שלי, ובעיקר לשמוע מהן מה שחוו. חוויות רבות היו קשורות כמובן גם לסיפור של המשתתפים והעיסוק שלהם במוות ובפרדה. כך המרחב הפרטי התערבב עם זה הקבוצתי ו"הייאוש נעשה יותר נוח".

הנחיתי גם סדנה כפרידה מן המכללה ומטרתה הייתה להתייחס דרך האומנות לפרדה באמצעות תקליט. הוגשו עוד חפצים מבית הוריי. וכך, נכחו להם יחדיו הפרדה מהמכללה והפרידה מאבי.

כולנו יודעים שכל פרדה מכילה משהו קודמותיה. וכך בהדרגה בכל ביקור בבית הוריי, לקחתי לעצמי כל מיני "פיצפק'ס" והכנסתי לקופסאות ה"ראדי מייד" בסטודיו: שקופיות, חוטים ממכונת התפירה של אימי, תכשיטים אבודים, כפיות ברזל. את כוס הבירה האהובה של אבא שלי, שכבר לא יכול היה לשתות ממנה, הפכתי לכוס לניקוי המכחולים.

בעת ההיא כבר מסגרתי תמונה של הוריי ותליתי אותה בכניסה לסטודיו. בכל בוקר אני אומרת להם: "בוקר טוב". וכך הם וחפציהם עוטפים אותי בנוכחותם.

מחלקת

חפצים שונים פוזרו בסטודיו לשימוש מטופליי. אחרים מויינו לקופסאות עבור סטודנטים והתענגתי לראות איך הם חוזרים לחיים גם ביצירותיהם. נתתי גם כאלה למודרכות לקחת אל הסטודיו שלהן.

אבא שלי היה איש נדיב. מבחינתי, לחלק את חפציו  – משמעותו להתחבר לנדיבותו. ככל שאני משחררת את חפציו אני מצליחה לשחרר חלקים מהכאב בתוכי. רוב היוצרים כמובן אינם יודעים שהם משתמשים בחפציו של אבי, אבל עבורי זו חוויה של המשכיות. כפי שאבי אחרי מותו הפך למשהו אחר בתוכי, כך גם חפציו. מה שעזר לי לא להיאחז בחפציו היא הידיעה שהם יהפכו למשהו חדש, לחלק מיצירה של מישהו.

מתאבלת ונפרדת

אבא שלי לא ידע לבשל דבר למעט קפה. היה לו טקס של הכנת קפה לחברים הרבים שפקדו את המרפסת בביתו בניר בנים. גם אני מכינה קפה כמוהו, ככה על הגז.

"שלא ירתח! תרימי דקה אחרי שמתחיל קצף".

את השאריות אני מערבבת עם דבק פלסטי ולתוך העיסה אני משקיעה תמונות, זהבים, כפתורים וכדומה. אני עושה זאת כל יום בין מטופל למטופל. וכך אבי נמצא איתי (בעודו בחיים אך כבר סובל וכאוב) בתוך כוס הקפה שהפכה ליצירה.

לפני כחצי שנה נפטר אבי.

הצער עטף את נפשי ואת גופי וכמובן המשכתי להיעזר באומנות וביתר שאת.

ביטוי האבל ביצירה התחיל בטרם הוצבה לו מצבה.

סידרתי לאבא על הקבר הטרי מצע לגופו שילך ויעלם. פינג'ן קפה שהכין ונעשה הסמל המסחרי שלו, כולל המתכון.

שמתי כוסות שיהיו מסגרת לקבר, אבנים שבני המשפחה כתבו עליהן, בקבוק ויסקי שכה אהב לשתות וביצה של בת יענה  – סמל ליענים שגידל.

פרסתי מפה של הנגב המערבי וחבל רמת הנגב שהיה בין מקימיו.

בהמשך, חברה, פזית דושי, עיצבה את המצבה בדמותו והציבה את בת היענה שותה מהקפה השחור שלו.

בשיעור הראשון בתום השבעה, הכנתי לעמיתות המלמדות איתי על שולחן הנדיבות (שולחן שכל אחת מביאה אליו חומרים לחלוקה) פינת: "מתנות מאבא של שבי".

שוב הבולים, המילונים והתמונות לא נשארו מיותמים והתפזרו בחדריהן של עמיתותיי וכך עוד ועוד סטודנטיות יכלו להשתמש בהם ליצירתן.

בתום השבעה אספתי ממגירה את משקפיו הרבים של אבי ובשיעור הראשון יצרנו עם הטכניקה של פיבן פרצופים מחפצים. להפתעתי ולשמחתי, הסטודנטים השתמשו כמעט בכל זוגות המשקפיים. וכך משקפיו הפכו גם הם ליצירה ולא נזרקו לאשפה.

לשיעור בנושא "פרדה" מיד אחרי השבעה, נתתי למשתתפות תמונות מאוסף התמונות של אבא שלי וביקשתי מכל אחת מהן לכתוב על גב התמונה מה למדה על פרֵדה בטיפול באומנות.

מבחינתי, ללמד על נושא הפרֵדה בטיפול באומנות בזיקה לתמונות האישיות גרם לי להיות מחוברת הרבה יותר לנושא, ונדמה לי שחיבור זה אפשר לי גם לעסוק בסוגייה יותר לעומק וגם לפחד פחות מהאובדן.

יוצרת בטירוף

מה יצרתי בתהליך עיבוד האבל?

נכנסתי לתהליך מרפא של הכנת מעטפות שבכל מעטפה יש "חלקיקי אבי": הבולים שלו, פיסות מתמונותיו, מטבעותיו, הדרכונים – וכמובן מכתביו.

את מעטפות המכתבים שקיבל הנחתי בצד בזמן שקראתי את המכתבים, וכשהן הצטברו לערמה גדולה –  החלטתי להפוך אותן ליצירה.

שעות רבות יצרתי עם המעטפות ולא יכולתי להפסיק.  גזרתי, הדבקתי, יצרתי טקסטורות חדשות, קרעתי, מעכתי. כל זאת תוך קריאת חלק מהמכתבים, התעמקות בחומריו והאזנה למוזיקה שאהב.  

הכנתי כמאה מעטפות, ואחריהן  עברתי לגלויות.  

לאורך כמה חודשים מצאתי את עצמי יוצרת בכל רגע אפשרי, מעין בולמוס: קולאז' מחלקי אבי. המעטפה עצמה דמתה למעין מכל שפעם אבי אחז בה, וכך זכר מגעו חיבק אותי. תהליך זה אפשר משחק בין פנים לחוץ. חלק מהמכתבים שהיו במעטפה, הפכו חלק מהמעטפת וכך גם חפצים נוספים מההיסטוריה האישית שלו.

לאחר כחמישה חודשים בולמוס היצירה פחת. נרגעתי והרגשתי הקלה גדולה.

מבינה

רק אחרי תום התהליך התחלתי להמשיג מעט מה עברתי.

זו לא המצאה שלי לעסוק בחפצי המתים לאחר מותם וההתייחסות לשאלה מה לעשות עם חפצי המת. זו שאלה המעסיקה, כך אני מניחה, כמעט כל משפחה. חפצי המתים אוחזים בתוכם זיכרון, נוכחות וכאב. אני מכירה אישה שאביה נפטר, והיא הפכה את חולצותיו לתיקים, או מישהו שאסף חפצים ועשה להם "תשליך" בפח האשפה, ומישהו אחר שלקח חפצים מבית הוריו והציב אותם בחדר עבודתו, וכאלה שעדיין אוחזים בבית ההורים גם אם עברו שנים רבות מאז פטירתם.

לסיכום –  

אוספת –  עצם האיסוף שנעשה במשך כמה שנים ובהדרגה אפשר לי גם למיינו. המיון זו  פעולה מרפאה לכשעצמה וסידור מחדש של הנפש. האיסוף עזר לי להיפרד ולעסוק בחפצים לצד הכאב.

מתחילה לעכל – יצירת הסדנאות על ידי שימוש בחפציו בסטודיו ובהוראה אפשרו לי להתחיל לעבד את האבל והעניקו משמעות חדשה למה שנותר אחרי אבי.

מחלקת – חלוקת חפציו גרמה לי להתייחס אליהם אחרת והם הפכו לחלק מזיכרון מוחשי. אני מבינה שבדחף  שלי לחלק את חפציו רציתי להזין את סביבתי בשפע המתקשר אצלי לאבי.

באופן הזה גרמתי לכך שאבא שלי הופיע גם ביצירות של אחרים. החיים ממשיכים גם בהיעדרו. אולי שולחנות החומרים היו כמו שולחנות זיכרון; הם יצרו עבורי נחמה וחוויית רצף לאחר מותו.

מתאבלת ונפרדת – למעשה עסקתי באבא שלי בכל מקום שבו אני יוצרת. כשמת – הפסקתי את כל הפרויקטים שהייתי מעורבת בהם ופיניתי זמן לעסוק במותו.

הקשר עם אבא שלי לא נעלם, הוא שינה צורה. חפציו הפכו כלי עיבוד ופרֵדה. העיסוק האמנותי העניק משמעות חדשה למה שנותר אחריו.

יוצרת בטירוף – כמויות המעטפות שיצרתי הזכירו לי משפט של נונה אורבך מתוך ספר הרשות: "עבודה בסדרות היא כמו מטרונום של הלב, היא כמו הנשימה. המקצב מכיל את הפלט שמתנקז לאיטו החוצה. לכן זו צורה של מדיטציה." ככל שיוצרים עוד ועוד נוצר מרפא.

ואכן חשתי הקלה ועיבוד של האבל. אפשר לומר, שיצרתי סדרות שהיו חלק מעבודת האבל. המעטפות היו מעין אובייקט מעבר שאפשרו לי לשהות במרחב ביניים, שבו אבי נוכח ובלתי נוכח בעת ובעונה אחת. היצירה יצרה סוג של מרחק רגשי ושל קרבה גדולה. הידיים עשו את העבודה. נוצר מעין מעגל בין החומר לידיים, כמו תהליך אלכימי, שבתחילה היה פנימי וסמוי מהעין כשהיה בשל ומוכן יצא לעולם, וכנראה יופץ עוד בעתיד. 

כפי שהמטופל בעת מסוימת נמצא באינטנסיביות יצירתית ולאחר תקופה עוזב את אומנותו ועובר לדבר האחר, כך גם אני כבר איני זקוקה למעטפות, ולכן מלווה אותי המחשבה שאפזר אותן הלאה.

מבינה איך האומנות עובדת

בתחילה, מעטפות אבי היו עבודה אומנותית בלתי מודעת. מה שהניע אותי היה עצם הצורך לעסוק בחומריו. הרגשתי כמו מטופלים הניגשים לחומר בלי להבין למה בחרו את החומר המסוים אלא מוּנעים רק מצורך פנימי עמוק.

הכנסתי את אבי למעטפה וכך נחשפתי גם לחייו, לחיי עימו ולזיכרונו. כשאני מאפשרת לאנשים לקבל את המעטפות הללו, אני בעצם מכניסה את אבי גם לליבם. כמו מטופל המאפשר למטפל להיות עד לעבודתו ולתכנים שעבודה זו מעלה. הבחירה הבלתי מודעת במעטפות מנכיחה את דמותו העוטפת. כל מעטפה ומעטפה היא פסיפס חיים, וכשהן פרושות יחד הן נראות כמו שמיכת טלאים השוזרת ומחברת קרעים ופיסות לא מאורגנות וכאוטיות לשלם רב־גוני. בדיוק כמו מושג "המכל" של ביון המדבר על חלקי בטא ההופכים לאלפא עת האם או המטפל רואה, ומארגן חומר כאוטי לכדי מחשבה. כאן, ובכלל בטיפול באומנות הבטא שהופך לאלפא יכול להתקיים כמובן בעשייה האומנותית.

מעבירה הלאה -

עצם הכתיבה של מילותיי אלו היא חלק מתהליך עיבוד האבל. במצבים כאלה אנחנו נסוגים מרמת ייצוג מופשטת לייצוג קונקרטי מוקדמם יותר. ההיעדרות של המת כמו מחייבת אותנו לאחוז בו באופן מוחשי. זו הסיבה שגם אנשים מבוגרים משתמשים בשרשרת, בטבעת, בבגדים כדי לייצג באופן קונקרטי את מה שכבר לא קיים.

על האצבע שלי אני עונדת את הטבעת של אימי, שתיבדל לחיים ארוכים.

כעת שלחתי לעולם את הטכניקה הזאת. מי יודע? אולי יום אחד היא תשמש אתכם באבלכם, באבל מטופליכם. אני כבר עושה זאת עבור מטופליי.

שבי מדזיני: shevym@medzini.com

טקסט נוסף, מלחמת החומרים, נמצא כאן