מטפלת באומנות פועלת מתוך שתי שפות: שפת החומרים ושפת הפסיכולוגיה. היא משתמשת בשתיהן כשהאחת מאירה ומרחיבה את זולתה. בשנים האחרונות, כשאני מלווה כתיבה אישית של מטפלות באומנויות המגישות טקסטים לספרייה של יה״ת, אני שבה ופוגשת פער: לעיתים דווקא מטפלות שעבודתן בסטודיו עשירה, רגישה ומדויקת מתקשות לתאר במילים את התהליכים שהתרחשו בו. משהו מן הידע הגופני, החושי והחומרי הולך לאיבוד במעבר אל השפה המדוברת והכתובה. אני פוגשת לעיתים גם מרחק דומה בהדרכות ובקריאה של ספרות מקצועית, שבה הפער "מו

מפגש עם שורשי פואת הצבעים באדמה הכול התחיל בחיפוש אחר שורש אדום לפני כמה שנים, כשהתחלתי לחפש דרכים ליצירה עם צבעים שאינם סינתטיים, התחלתי ללמוד על נושא פיגמנטים אורגניים ולא אורגניים. התעניינתי בייחוד בפיגמנטים מהצומח. אחד הצמחים הראשונים שקראתי עליהם בספרים היה פּוּאַת הַצַּבָּעִים (Rubia tinctorum), צמח ששורשיו שימשו במשך דורות להפקת גוונים של אדום. משהו בצמח הזה משך אותי במיוחד. רציתי לא רק לקנות שורשים מיובשים ולהפיק מהם צבע, אלא לפגוש את הצמח עצמו – לראות היכן הוא גדל, ל

שיניים. סכין. מספריים. החבל שנחתך, מפריד ומחבר אותך. החיתוך, מיטיב ומאיים, ממשיך ללוות; בגזיזת ציפורניים זעירות, בקיצוץ שיער פלומתי הממיר פתאום תינוק בפעוט. אנו חותכים מעלינו חלקים שאין בהם עוד צורך, חומר מת. סצנות מסרט נושרות בעריכה. כמו "האיש עם השערות" של יהונתן גפן, שמבלי להתכוון נושא עמו בתוכן את כל החוויות בהן נתקל בדרכו. לפתע כשהוא מסתפר הוא ומשאו נעלמים כלא היו. קשה ללמוד לחתוך, לשחרר. המפגש בין הלהבים החדים ובין האצבעות הרכות מעורר ספקות, מדיף ניחוח של סכנה. כמו סגיר

"אני פֶּרְפֶצְיוֹנִית!" נטלי צועקת עלי. "את לא יודעת שאני... נו, המילה הזאת?" "העיניים עקומות, מה את לא רואה?" "אני לא יכולה לסבול את זה, מה אתם לא מבינים?!" "הציור מלא הבעה", אני אומרת לה. "עקום!" היא צורחת. "אני רוצה לתקן! עכשיו! לא הבנת שאני פרפציונית?!" "אז נתקן", אני אומרת בשקט, "אפשר לתקן." נטלי הביאה תמונת פנים צבעונית של אישה, צילום שבחרה וגזרה מהעיתון בהתבוננות ובתשומת לב רבה היא ציירה אותה על בד בצבעי אקריליק. היא הייתה גאה כל כך בתוצאה, אך כעת היא נראית לה כל כך רח

אני אוחזת במלבן סבון קשה בשמאלי. הוא לבן, פינותיו מעוגלות ועולה ממנו ניחוח עדין של פריחה בשדה אביבי. בימיני מפסלת לגילוף בעץ ואני חורצת בסבון חריצים אקראיים עדינים לאורכו. אך עם כל תנועה הם מעמיקים ומתחילים לקבל כיוונים שחוזרים על עצמם. פירורי סבון נושרים אל מגש הקטן מבמבוק ומתחילים להיאסף לערֵמה גרגירית. אני מסובבת את הסבון לצידו השני וחורטת גם שם קווים המהדהדים המשך ותשובה למה שכבר גילפתי. מתחיל לצוץ איזה דימוי, גוף יושב עם ידיים ורגליים, בעל חיים, לפעמים צורות מעוגלות ומופ

לָחַצְתִּי – נִלְחַצְתָּ שִׁטַּחְתִּי – נִכְנַעְתָּ הִרְטַבְתִּי – הִתְרַכַּכְתָּ קִפַּלְתִּי – הִתְכַּנַּסְתָּ פָּתַחְתִּי – הִתְרַחַבְתָּ מָתַחְתִּי – הִתְכַּוַּצְתָּ שָׁבַרְתִּי – הִשְׁתַּנֵּית הִטְבַּעְתִּי – זָכַרְתָּ נָגַעְתִּי – נַעֲנֵית עָזַבְתִּי – נִשְׁאַרְתָּ. מה שנשאר, 2023. מיקס מדיה על קנבס, 40 × 50 ס״מ עירית שוחט יוצרת, מטפלת באומנות, עם אהבה למחקר בתחום הגוף-נפש. מפתחת את היומן התחושתי. Iritsho222@gmail.com iritsho.com טקטסים נוספים של עירית שוחט: ה

שוב, לקראת הפגישה איתה, אני מניחה על שולחן העבודה חצי גיליון נייר לבן, חמישה בקבוקי גואש – כחול, אדום, צהוב, שחור ולבן, מכחולים שונים, ספוגים וצנצנת מים. היום, לראשונה, היא ניגשת לחומרי היצירה ואומרת, "אוקיי, נעשה עם זה משהו". דור בת ה־15 הגיעה להוסטל לנערות בצו בית משפט אחרי שנאספה מהרחוב. היא באמת לא מבינה מה הסיכון באורח החיים שנשלפה ממנו. היא לא מבינה למה לה להיכנס לפגישה בכל שבוע. אך היא נכנסת כי "אמרו לה, כי היא חייבת". "את לא חייבת להיפגש איתי", אני אומרת לה. היא מושכת

תדמיינו הזדמנות. מעגל של כיסאות, ובמרכזם במה. הכיסאות מתמלאים באנשי מקצוע סקרנים. אולי כי תליתי שלט בכניסה: "מרגישה צורך להכין אתכם שהתוכן של הורבט שאציג היום הוא לא פשוט". העיניים מופנות אליי, אני הקול של המטופל. הוא אינו עומד על הבמה בגופו. אני מרגישה שלא יהיה נכון להקריא את הוורבט מבלי להציג את המרחב שבתוכו הוא נכתב. לא רק את החדר אלא את הדרך אליו. כדי להביא את המטופל לפגישה אני עוברת דרך שלוש דלתות. בכל אחת מהן מתרחשת אותה פעולה בדיוק: מפתח נכנס למנעול, סיבוב, פתיח

מלי שופכת מים על הדף הלבן, העבה, הסופג. עם המכחול הרטוב היא מוסיפה צבע אדום לשלולית שעל הדף. מלי לא מרוצה. זה לא מספיק לה. היא שופכת את המים לתוך קופסת צבעי המים הפתוחה. נימים של צבעים שותתים ומתערבבים זה בזה. מלי מטה את הקופסא. נוזל שחור-סגול ניגר אל הדף המתמסר. מלי פורשת את הדף הרטוב, מקפלת את הדף לחצי ואז לרבע ופותחת אותו. אנו מתבוננות בקפלים הנפתחים. "שוב", היא אומרת. מלי נעמדת כשכל גופה דרוך, ומקפלת את הדף שוב ושוב ושוב, דוחסת כל קיפול לתוך הקיפול שקדם לו. שפתיה מתהדקות

אומרים במרפאה שמעולם לא היה רעב עמוק כל כך לדבק. מחמצת הטיפול גומעת גלונים שלו, על צורותיו השונות: בקבוקי דבק פלסטי, צנצנות דבק רב תכליתי, מקלות דבק חם, שפורפרות דבק מגע, גלילי דבק סטיק, סרטים דביקים מסוגים שונים, כולם נעלמים למחשכי מערכת העיכול שלה. המחבר הזה שמתווך בין חומרים, המאפשר תיקון, בנייה ואינטגרציה, ספק חומר גלם בפני עצמו, הרוטב, הפך למנה העיקרית. הימים ימי היאחזות, האדמה מתפוררת ורועדת בזעזוע, השמים מאיימים, הרגליים נושאות אותנו בקושי, מכוחו של הרגל. ארכיטיפ הבית

רקמה כפעולה תרפויטית וכמטפורה לפעולת הנפש בזמני משבר התחלתי לרקום כשפרצה מלחמת איראן, בלי שום תוכנית ובלי כוונה מוקדמת. רקמה היא מלאכה סלחנית. אפשר להניח אותה בצד ליום, לשבוע או לחודש, וכשחוזרים אליה היא מחכה בדיוק במקום שבו נעצרה. היא אינה דורשת סטודיו, הכנות מיוחדות או חומרים יקרים. בתקופת מלחמה, שבה תחושת הרצף שוב ושוב נקטעת, הייתה בכך נחמה בלתי צפויה. רוב העבודות נרקמו במעין מצב של reverie אגב שיחותיי עם בני הבית, או בזמן בהייה במרקע בסרטים שאינני זוכרת. בזמני האזעקות לקח

אני עולה במדרגות לעבודה, בפתחו של המסדרון הארוך מקבלת את פניי הקשת המצוירת על הקיר. הצורה הזאת של הקשת היא מהאהובות עליי. עשויה לסמל חיבור וקשר בין שני צדדים, מצב של תודעה חדשה הנולדת מכאוס וחורבן והברית שבין האדם לאלוהים. הסטודיו שלי נמצא בצד שמאל, אני משתהה רגע בכניסה, נמשכת לפנות לימין אבל תיקיי הרבים והחפצים שאני סוחבת איתי תמיד, כמו מטפלת באומנות טובה, מכבידים עליי. ואני פונה שמאלה לחדרי רק לרגע כדי להניח אותם ולשוב למסדרון. לא מזמן תלינו בסופו קופסה לבנה העשויה תאים תא

הצתה. ראש גפרור מתחכך בשכבה מגורענת ונדלק, מדביק באש פתיל של נר. הלהבה רוקדת, שובת לב, מפזרת אותות חיים כוזבים. הנרות נוגעים זה בזה, מתאחדים, פתיליהם מתארכים ומתחברים ללהבה אחת, שעווה מטפטפת ואז זורמת ונשפכת, לַבָּה של חֶלב. רגע אחד של אמון שאנן יכול להסתיים בהשמדה מפוייחת. הריגוש שבאש האסורה, המסוכנת, הבלתי צפוייה, תמיד הכוננות הפנימית, נכונות לזנק כנמר ולמנוע את הנורא מכל שאולי כבר קרה. בשוליים המתקרבים למרכז נמצא פיתוי גדול מידי, המשחק בקצוות שבין חיים ומוות, בין עשן ואש.

גלי עטיה מיכאלה מנדה ינקו נונה אורבך סרטון שמתאר ספרי סקיצות של מורות, אומניות ומטלות באומנות וגם ילד אחד

הטקסט הזה נכתב בהמשכים – בין שבר לשבר. התחלתי לכתוב את הטקסט הזה בראשי כמה וכמה פעמים מאז שהוקסמתי מיצירות האומנות שראיתי בביקורי הראשון בווייטנאם באפריל 2023. באופן טבעי התחברה טכניקה אחת לשברי הביצים, שאני מציעה בסטודיו כחומר ליצירה, זמן רב לפני שהתוודעתי לאומנות הווייטנאמית. Nguyễn Duy Phong, Hanoi, 2025 ב־8 באוקטובר 2025, רגע לפני שעליתי על הטיסה מווייטנאם הביתה, התיישבתי לכתוב. זה היה בעקבות סדנה אינטנסיבית בבית הספר לאומנות הלכּה בטאי־הו, בית הספר המרכזי המלמד את השיט

לא נשארו עוד דפים ריקים ביומן מלחמת איראן השנייה שלי. הדימויים הולכים ואוזלים. האם נאמר כבר הכול? בצד הפנימי של הכריכה הקשה אני מדביקה במסקינג טייפ כתום את קולאז' המלחמות שלי. הקולאז' עובר מיומן ליומן. הוא מתאים לשינויים בכל פעם מחדש. כאן אני האימא האבלה עם כיסוי הראש השחור. אבלה על בזבוז הכוחות, על ההרס, על החורבן ועל המוות. אני מבכה את מותו של החופש ליצור, להתבטא בחופשיות, להביע דעה. אני גם "הנערה החולמת", "הנערה" המנסה להרחיק את רעשי המלחמות ולרחף בעולם של אביב ופריחה. אני

אני עסוקה בחומרים – איך הם מרגישים על הגוף, מה הם מהדהדים, איך הם מגיבים אלינו. לעיתים קל לשכוח שעוד לפני שיש מסה, לפני שמתקיים מגע, נפרש מרחב ביניים של ריק, חלקיקי אנטי-חומר מרחפים, עמוסי חרדה ושיתוק. חרדת האיון היא פיזיקלית, מוחשית והישרדותית. מדובר בהגיון בריא: במפגש בין חומר לאנטי-חומר מתרחשת אניהילציה (איון, ביטול הדדי) הממירה את כל המסה לאנרגיה עצומה של פיצוץ*. אם כך עדיף להימנע, לא להתמסר, לא לקחת אלינו, בטח לא לקחת פנימה. אנחנו בטוחים כל עוד החומר נמצא רחוק, גם אם הוא

פרולוג "יש לי שני סיפורים", פתחה ג'ינה (השמות בדויים, האנשים אמיתיים) את המפגש. "אחד אמת ואחד שקר. אתם צריכים לנחש. סיפור אחד הוא שהיום בבוקר זהבה חיבקה אותי, והסיפור השני הוא שהיום יש לי יום הולדת". עד כמה שיום הולדת הוא יום מיוחד ושמח, בחרנו כולנו, גם חברי הקבוצה וגם אני המנחה, בסיפור הראשון. כל כך רצינו שסוף סוף תקבל ג'ינה חיבוק מהמטופלת שלה שנוהגת למשוך בשערותיה, לצבוט אותה ולעיתים אף לקלל אותה. עם דמעה בזווית העין, בחיוך ביישני, היא אמרה "היום יש לי יום הולדת, אני בת 43"

קבוצת טיפול באמנות כמרחב פוטנציאלי במחלקה לביטחון מירבי שער הכניסה שלי למחלקה לביטחון מירבי (פסיכיאטריה משפטית) היו הסקרנות והחשיבות שראיתי בטיפולים ארוכי טווח. הגעתי למחלקה במקביל לפרקטיקום בהכשרה ללימודי תואר שני באמנות במחלקה הפתוחה, שם פרופיל המטופלים והתהליכים הטיפוליים היו מאופיינים בטיפולים קצרי מועד. במרכז לבריאות הנפש שער מנשה, אוכלוסיית המחלקה לביטחון מירבי נחלקת לשלוש קבוצות עיקריות: מטופלים במצבים פסיכוטיים סוערים שרמת האלימות שלהם דורשת מסגרת מוגנת ביותר. נבדקים

הסטודיו כמרחב בטוח המיצר עוגן בימי מלחמת ה-7 לאוקטובר, 2024, לאחר תקופה של שהייה במרחב המוגן בבית חזרנו הילדים וצוות ההוראה לבית הספר. המציאות הייתה קשה מנשוא. לצד אזעקות, ריצה למקלטים, רעד ופחדים ניסינו לבנות לעצמנו שגרת לימודים חדשה, כזו שתתן מקום לעבד את הפחד ועם זאת ליצור מרחב של שפיות ושל שקט פנימי. בסטודיו נפגשתי עם קבוצת ילדים בכיתות ז'–ח' לשיעור יומי במערכת, ששונתה והותאמה למצב חירום. היה לי ברור שצריך לפנות מקום למה שאין לו מילים. מגירות – לאורך השנים אני אוספת מגיר