זו פעולה די פשוטה. מאובקת, מטפטפת, מלאת הפתעות, אבל פשוטה. מספריים גוזרים את בד הגזה, מפזרים סביבם דוק ערפל גבסי עוצר נשימה. האבק ממשיך לנשור כשהפיסה נטבלת במים. פיסת הבד עדיין לא מבינה מה עתיד להתרחש, מישירה טיפות במסעה אל עבר הנעטף. השולחן מתכסה שלוליות גבס נוזלי, הן מתייבשות ושוב מתמחזרות לאבקה. פיסת התחבושת יכולה לחבוש איבר אנושי, להתמיר את מגעו למגע מתווך־טקסטיל־מינרל. לעטוף אובייקט בעל כורחו בתכריכים, להפוך אותו למומיה. או להיתלות על שלד חוטי מתכת, להמם אותם בכובד שנכפה

במרחב הביניים שבין הדבק הפלסטי והבּוׄרָקס טמון פוטנציאל מט לקרוס. רגעים ארוכים של אמון חסר ודאות, מדע מדויק שהופך לאלכימיה של משתני זמן, מקום והתקשרות. כל קשר קטן שיוצר הבּוׄרָקס בתוך הדבק נקנה בזיעה וביגון, בזהירות מועדת לפורענות, בהבטחה המושלכת על פני מים קפואים. רגעים של אומניפוטנטיות מתחלפים בשבר בלתי נסבל, כמו בציפייה לרמז של שינוי בפני האם, לאיתות כיצד לנהוג עכשיו, האם לצחוק או לבכות? לחבק או להתחבא? לפעמים נחצה הגבול, המרחב קורס לגושים קשים, חסרי גמישות, קרביים מבאישים

זה היה בזמן המלחמה, בשלב שבו נורו הטילים מאירן. חשתי איום קיומי שלא חוויתי לפני כן. מטח הטילים חולל הרס רב. הסתגרתי בביתי זמן רב מאוד. ארבע בבוקר הוא הזמן המועדף על האיראנים לשגר טילים. יוצאת למרפסת. חושך, מסתכלת על שמים חשוכים מאד, במפת כוכבים בהירה.   עלה בי זיכרון ילדות: אבא ואני הולכים ל־ Katz Berg (גרמנית). הר כץ נמצא ליד הבית שלנו בתל אביב באזור גבוה וחשוך. היה אפשר לראות ממנו את מפת הכוכבים. שם למדתי לזהות את כוכב הצפון, את העגלה הגדולה הפוכה על ראשה ועוד מערכי גלקסיות

עיבוד אבל על יד אומנות אבא שלי האהוב מת. "הלך", כמו שנהג לומר לי כשדיווח בשנים האחרונות מי נפטר השבוע או נאסף אל אבותיו, או מצא את מותו, או נח כעת על משכבו בשלום, כשהייתי באה לבקרו במושב שגדלתי בו. הוא נולד באמצע מלחמה ומת באמצע מלחמה.   אוספת שנים רבות עסקתי במחשבה על מותו של אבי ופחדתי פחד מוות. עיבוד האבל עליו התחיל לפני שנים עת נפל והובהל באמבולנס לבית החולים. מאז מצבו הלך והתדרדר. בבית הוריי היו חפצים רבים שהיה ברור שיישארו מיותמים לאחר מותם וייזרקו לפחי האשפה הגדולים מ

השקוף הארוך, עם המכל המטמורפוזי שלו, מצליח להפתיע. בכל פעם מחדש. לחיצה על הדק המייצרת חיבור. הגליל מנותב בעל כורחו אל גורל בלתי ידוע. לרוב הוא רוקד את הריקוד השיכור שלו, יוצא משליטה ונשפך, נערם באיטיות ואז זולג וזורם החוצה. בחלוף דקות מעלה אדים מזהירים, זז מכאן לשם ובחזרה, נאחז בכול ואינו מרפה. או להפך – מרפה פתאום, מבלי למלא את הציפייה הבלתי מותאמת ממנו: לעשות את הבלתי אפשרי, להדביק יחד את הדברים הבלתי חבירים ביותר, להכריז מלחמה נגד כוחות המשיכה והפירוק של הטבע. בלא האקדח הג

חור כניסה וחור יציאה. בד פצוע. שובל מדמם של חוט מלווה, נקרע או מאבד את עצמו בדרך. חור ועוד חור. מחט עולה ויורדת, לפרקים קרובה מאוד לפנים, לעיתים רחוקה. לפעמים נעלמת מאחורי מסך, אפשר רק לנחש מאין תחזור. יד מיומנת מזהה דרך סיבים אטומים של בד את תחנת העצירה הבאה. יד מיומנת פחות מופתעת בזיק של כאב. חיבורים־חיבורים־ ברווחים שווים־משתנים־מתקרבים־מתרחקים מאפשרים לבד להתרופף בין התפרים, להיפתח להצצה, לגלות אניצי מילוי. וחוזר חלילה, מעייף, ומאמץ את היד, את המרפק, את הכתף, כהיקף הלולאה

"אובססיה איראנית 1", טכניקה מעורבת, 21\15 ס"מ 2023-4 נולדתי בשנת 1974, תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהיותי בת חמש עברה משפחתי למקום מגורים חדש. זיכרוני הראשון משם: ירדתי מהמשאית שהובילה את מטלטלינו ופגשתי אישה ששאלה אותי מי אנחנו. סיפרתי לה בהתלהבות שבאנו לגור כאן, ושאנחנו קרובי משפחה של דודתי שכבר גרה במקום. תגובתה הייתה: "אוי, עוד משפחה של פרסים...". היה זה המפגש הראשון עם השד העדתי שצרב בתודעתי חוויה של בושה (פַּרְסִי מִידוּנֶה [1] ) ושל הסתרה שנשאתי בקרבי במשך שני

הלבן הקפוא בתנועה טומן בחובו את הפרדוקס המתגלה עם השנים – שלמות ושבר, שקט ותנועה, ריק ומלאות. הוא נפרש כמו מרחב מעבר שבו הגוף מוביל אותי שוב ושוב לגעת ולחקור מה נמצא לפני הצבע, לפני ההגדרה, לפני משהו המתהווה לכדי משהו. לבן על לבן מחייב התקרבות. לא הכול נגלה במבט ראשון, לעיתים הוא כמעט ואינו נראה. רק כשמתקרבים מתחילים להבחין ברבדים, בשכבות, במרקמים ובמתאר שהאור והצל יוצרים. היוצר והצופה נדרשים להאטה, לשהייה ולהפעלה של החושים. רק אז הלבן מתגלה לא כמשטח ריק אלא כמרחב. הלבן אינו

הגרעין הרוחני של היוצר והיוצרת מושתתים על הארכיטיפים התרבותיים שירשו מאבותיהם. המונח "גרעין רוחני" מכיל את תמצית הווייתו של היוצר. טביעת...

עולם הצורות הראשוניות מפעים אותי.  המסע שלי התחיל כמי שאהבה לצייר בצבעים. שנים רבות היה עבורי הצבע אמצעי לביטוי רגשות, דחפים וחופש. עם...

רישום תנועת התחושה ככלי טיפולי בשפת הסנכרון מעיל כבד מחבק. האוויר חותך, שלג מכסה הכל בלובן דק. עלים חומים, שבירים, דבוקים לקרקע הקפואה. עלה חום ביד, ריח אדמה רטובה. קור צורב, נשימה שהופכת לערפל. שקט. רגע העולם כולו. ידיים גדולות מרימות אותי. צחוק. בלי מילים, הזיכרון התחושתי נשמר בגוף כזיכרון חי, נוכח, ממשיך לפעום עד היום. עם השנים הבנתי שרגעים רוויים בתחושה אינם רק מקור להצפה או לכאב, אלא שפה שלמה בפני עצמה, שפה שאין לה תמיד מילים, אך היא נוכחת בכל תא ותא. השפה הזו נוצרת מהאו

רועי בן התשע דופק על הדלת, רץ ומתחבא. אני מאתרת את רַעֲמַת השיער מאחורי העציץ שבחדר ההמתנה, נעמדת עם גבי אליה ותוהה בקול: "איפה רועי?"...

הבקבוק של הצבע האדום היה תמיד על המדף שלי, אבל לא הייתה לו חשיבות, ובי הוא לא כל כך נגע. אבל פתאום זה קרה. ללא הכנה, הבקבוק של הצבע האדום...

מה עושים חומרי האומנות לנפש? השאלה הזו מעסיקה אותי מהרגע שהפכתי להיות מטפלת באומנות לפני 25 שנה ואולי לפני כן. ומלחמה, מה היא עושה? אני יושבת בסטודיו שלי ומתבוננת על האופן שבו בחרתי לסדר את החומרים עבור מטופליי וכן על סוגי החומרים שיש לי. היו שנים  שהתעסקתי  הרבה בחומרי ראדי-מייד (ready-made). רציתי לאסוף, למיין, למצוא חומרים שהם לאו דווקא אומנותיים מובהקים. למשל קליפות גרעינים, מנורות שרופות, ספרים בסינית. היו שנים שלא השתמשתי בחומרים רבים כי זה מה שלמדתי מיוני שור שלימד אות

בעקבות המלחמה שפרצה בישראל בשבעה באוקטובר 2023 נפתחו מרחבי סטודיו בטוח. מרחבים אלה ביקשו לתת מענה למפונים מהדרום שעברו טלטלה קשה. מענה ראשוני זה כלל עבודה עם חומרי יצירה שונים בתוך סטינג שמור ובטוח. המרחבים הוקמו במהירות וקיבלו תמיכה קהילתית מרגשת - תרומות רבות של חומרים, מקום להקים בו את הסטודיו והתגייסות התנדבותית של מטפלות ומטפלים בהבעה ויצירה להגיע ולהיות עם המפונים בשעה הקשה. הייתה לי הזכות להשתתף בהקמת הסטודיו בו פגשתי נשים, ילדים ונוער שנגעו בחיי לעד. רגע- ידיים עובדו

צלמית אישה, אשדודה, מוזיאון ישאל. המאה ה-12 לפני הספירה תכונות החומר חימר הוא מדיום טבעי, המורכב בעיקר מאדמה, חרסיות ומינרלים המתערבבים...

אורי נכנס לחדר, ממצמץ בעיניו ונראה מסונוור מהאור המלאכותי והבוהק של  תאורת הלדים, נשכב על הפוף ומסית את מבטו. אני מדליקה אור קטן צהוב...

לפעמים אני מעזה ושולחת יד פנימה, מנסה למשש, איזו צורה וחומר יש לאסון הזה. האסון חצה את העולם לשניים, יש את מה שלפני ומה שאחרי, יש את...

"ואחר כך יש העניין המוזר של לילה וחושך ולא רואים ולכן גם לא יודעים ....כאילו היה קשר בין הדברים ונפרם.." אוקטובר 2023 לומדת את חושך...

מומלץ לראות ולקרוא על מסך מחשב ולא נייד הסיפור מתוך: היי, מישהו שומע אותי יומן גרפי – כתיבה ואיור אורית עריף אפשר להזמין ישירות מהיוצרת. אורית עריף: oritarif@gmail.com