קבוצת טיפול באמנות כמרחב פוטנציאלי במחלקה לביטחון מירבי שער הכניסה שלי למחלקה לביטחון מירבי (פסיכיאטריה משפטית) היו הסקרנות והחשיבות שראיתי בטיפולים ארוכי טווח. הגעתי למחלקה במקביל לפרקטיקום בהכשרה ללימודי תואר שני באמנות במחלקה הפתוחה, שם פרופיל המטופלים והתהליכים הטיפוליים היו מאופיינים בטיפולים קצרי מועד. במרכז לבריאות הנפש שער מנשה, אוכלוסיית המחלקה לביטחון מירבי נחלקת לשלוש קבוצות עיקריות: מטופלים במצבים פסיכוטיים סוערים שרמת האלימות שלהם דורשת מסגרת מוגנת ביותר. נבדקים

הסטודיו כמרחב בטוח המיצר עוגן בימי מלחמת ה-7 לאוקטובר, 2024, לאחר תקופה של שהייה במרחב המוגן בבית חזרנו הילדים וצוות ההוראה לבית הספר. המציאות הייתה קשה מנשוא. לצד אזעקות, ריצה למקלטים, רעד ופחדים ניסינו לבנות לעצמנו שגרת לימודים חדשה, כזו שתתן מקום לעבד את הפחד ועם זאת ליצור מרחב של שפיות ושל שקט פנימי. בסטודיו נפגשתי עם קבוצת ילדים בכיתות ז'–ח' לשיעור יומי במערכת, ששונתה והותאמה למצב חירום. היה לי ברור שצריך לפנות מקום למה שאין לו מילים. מגירות  – לאורך השנים אני אוספת מגיר

מילדות לא נמשכתי לשחק בבובות. נולדתי בת אחרי שני בנים. לא חלמתי על בית בובות. העדפתי משחקי כדור, ריצה במרחבים, משחק בחול הים – לכסות את הגוף, לטפטף ארמונות דמיוניים, לרוץ וליפול על החול. כמטפלת באומנות נחשפתי לטיפול בארגז החול. ליבי התרחב למראה המיניאטורות, למראה העולם הקסום והאינסופי שנגלה לפניי. ברגע אחד נשאבתי חזרה לאותם רגעים של פעם, כשידיים צעירות פתחו בציפייה גדולה את ביצת ההפתעה של קינדר כדי לגלות איזו מיניאטורה מחכה לי ומבקשת להצטרף לאוסף המיניאטורות שהיה לי. ובכל זאת

בעמוד זה מצטברים סרטונים קצרים שמאירים נקודות מפתח בחשיבת הסטודיו ובחשיבה הטיפולית והחינוכית כפי שאני מבינה אותה, כאשר מרחב הסטודיו הוא מקום לאלכימיית הנפש ליחיד ולקבוצה.   אני שמה לב שנושאי הסרטונים חוזרים שוב ושוב בהדרכות ונראה שכדאי שהם יצטברו תחת קורת גג אחת. ומה מתאים יותר מהספרייה של יה"ת? הקרנת סרטון בהדרכה, בשיעור, עשויה ליצור שפה משותפת ונקודת מוצא לדיון עשיר. ולכן, שימרו את הלינק של העמוד הזה לשימושכן - גם כי מתוכננים עוד סרטונים בהמשך. ואם יש בקשה לנושא מסויים - אש

הציירת אביבה אורי, שאמה נפטרה עם לידתה, חוותה לאורך חייה את חוויית "הפרֵדה בטרם עת" מן האם (טסטין, 1992). בעטיה של חוויית פרֵדה מטלטלת, היא נהגה לעטוף את גופה ברצועות ארוכות ורכות של צמר גפן. אחת לחודש הייתה מפשיטה אותן מגופה ומחליפה אותן בחדשות. רצועות אלו נצמדו לגופה ושחזרו, לכאורה, תחושת מעטפת עורית אימהית – רכה, נוכחת וקבועה – בניסיון נואש להשיב לגופה את תחושת האם הנוכחת דווקא בהיעדרה. באחת מהשיחות עימה על יצירתה אמרה אביבה לבתה, הציירת רחל ימפולר: "הקו הזה הוא אני" (ימפו

השנה 1995, אני בשנה האחרונה ללימודי עיצוב אופנה, ועובדת על קולקציית הגמר שלי בנושא 'חולצת יום הזיכרון'. כדי לתכנן את הדגמים לקולקציה אספתי חולצות כותונת לבנות רבות, כאלה המזוהות עם טקסי ימי אבל וזיכרון מסורתיים, המחברים לזהות, לזמן ולמקום. אלה הייחודיות לתרבות הישראלית. פרמתי וקרעתי אותן והפרדתי בין חלקי החולצה: שרוולים, חפתים, צווארונים. הנחתי אותם באופנים שונים ומגוונים על גבי המניקן– בובת הדיגום לתפירה. הורדתי אותם מהמניקן ביחידה אחת ופרסתי אותם לגִזרה. כך יצרתי שמלות חדשו

אנחנו מטפסות במדרגות, ולני אומרת "מה קנית לי?" אנחנו הולכות במסדרון, והיא תוהה אם הבאתי בורקס, ואז היא נזכרת שאסור לה, ואז היא נזכרת שהיא אלרגית. אני נותנת לה את המפתח לחדר, היא מסובבת אותו, מחכה שאיכנס פנימה ונועלת את הדלת מאחוריי. לני אומרת: "הבאת מים לחמם את הפלסטלינה כמו שהבטחת?" אני מגישה לה את המים החמימים, והיא מוזגת לכוס. מנגינת הזרימה הבוקעת מבין דפנות הפלסטיק הזול לוקחת אותי רחוק מהחדר, לאמבטיות קדומות, לשהייה, להתמסרות. קוביית פלסטלינה ורודה נשמטת מידה של לני ופוקע

זו פעולה די פשוטה. מאובקת, מטפטפת, מלאת הפתעות, אבל פשוטה. מספריים גוזרים את בד הגזה, מפזרים סביבם דוק ערפל גבסי עוצר נשימה. האבק ממשיך לנשור כשהפיסה נטבלת במים. פיסת הבד עדיין לא מבינה מה עתיד להתרחש, מישירה טיפות במסעה אל עבר הנעטף. השולחן מתכסה שלוליות גבס נוזלי, הן מתייבשות ושוב מתמחזרות לאבקה. פיסת התחבושת יכולה לחבוש איבר אנושי, להתמיר את מגעו למגע מתווך־טקסטיל־מינרל. לעטוף אובייקט בעל כורחו בתכריכים, להפוך אותו למומיה. או להיתלות על שלד חוטי מתכת, להמם אותם בכובד שנכפה

במרחב הביניים שבין הדבק הפלסטי והבּוׄרָקס טמון פוטנציאל מט לקרוס. רגעים ארוכים של אמון חסר ודאות, מדע מדויק שהופך לאלכימיה של משתני זמן, מקום והתקשרות. כל קשר קטן שיוצר הבּוׄרָקס בתוך הדבק נקנה בזיעה וביגון, בזהירות מועדת לפורענות, בהבטחה המושלכת על פני מים קפואים. רגעים של אומניפוטנטיות מתחלפים בשבר בלתי נסבל, כמו בציפייה לרמז של שינוי בפני האם, לאיתות כיצד לנהוג עכשיו, האם לצחוק או לבכות? לחבק או להתחבא? לפעמים נחצה הגבול, המרחב קורס לגושים קשים, חסרי גמישות, קרביים מבאישים

זה היה בזמן המלחמה, בשלב שבו נורו הטילים מאירן. חשתי איום קיומי שלא חוויתי לפני כן. מטח הטילים חולל הרס רב. הסתגרתי בביתי זמן רב מאוד. ארבע בבוקר הוא הזמן המועדף על האיראנים לשגר טילים. יוצאת למרפסת. חושך, מסתכלת על שמים חשוכים מאד, במפת כוכבים בהירה.   עלה בי זיכרון ילדות: אבא ואני הולכים ל־ Katz Berg (גרמנית). הר כץ נמצא ליד הבית שלנו בתל אביב באזור גבוה וחשוך. היה אפשר לראות ממנו את מפת הכוכבים. שם למדתי לזהות את כוכב הצפון, את העגלה הגדולה הפוכה על ראשה ועוד מערכי גלקסיות

עיבוד אבל על יד אומנות אבא שלי האהוב מת. "הלך", כמו שנהג לומר לי כשדיווח בשנים האחרונות מי נפטר השבוע או נאסף אל אבותיו, או מצא את מותו, או נח כעת על משכבו בשלום, כשהייתי באה לבקרו במושב שגדלתי בו. הוא נולד באמצע מלחמה ומת באמצע מלחמה.   אוספת שנים רבות עסקתי במחשבה על מותו של אבי ופחדתי פחד מוות. עיבוד האבל עליו התחיל לפני שנים עת נפל והובהל באמבולנס לבית החולים. מאז מצבו הלך והתדרדר. בבית הוריי היו חפצים רבים שהיה ברור שיישארו מיותמים לאחר מותם וייזרקו לפחי האשפה הגדולים מ

השקוף הארוך, עם המכל המטמורפוזי שלו, מצליח להפתיע. בכל פעם מחדש. לחיצה על הדק המייצרת חיבור. הגליל מנותב בעל כורחו אל גורל בלתי ידוע. לרוב הוא רוקד את הריקוד השיכור שלו, יוצא משליטה ונשפך, נערם באיטיות ואז זולג וזורם החוצה. בחלוף דקות מעלה אדים מזהירים, זז מכאן לשם ובחזרה, נאחז בכול ואינו מרפה. או להפך – מרפה פתאום, מבלי למלא את הציפייה הבלתי מותאמת ממנו: לעשות את הבלתי אפשרי, להדביק יחד את הדברים הבלתי חבירים ביותר, להכריז מלחמה נגד כוחות המשיכה והפירוק של הטבע. בלא האקדח הג

חור כניסה וחור יציאה. בד פצוע. שובל מדמם של חוט מלווה, נקרע או מאבד את עצמו בדרך. חור ועוד חור. מחט עולה ויורדת, לפרקים קרובה מאוד לפנים, לעיתים רחוקה. לפעמים נעלמת מאחורי מסך, אפשר רק לנחש מאין תחזור. יד מיומנת מזהה דרך סיבים אטומים של בד את תחנת העצירה הבאה. יד מיומנת פחות מופתעת בזיק של כאב. חיבורים־חיבורים־ ברווחים שווים־משתנים־מתקרבים־מתרחקים מאפשרים לבד להתרופף בין התפרים, להיפתח להצצה, לגלות אניצי מילוי. וחוזר חלילה, מעייף, ומאמץ את היד, את המרפק, את הכתף, כהיקף הלולאה

"אובססיה איראנית 1", טכניקה מעורבת, 21\15 ס"מ 2023-4 נולדתי בשנת 1974, תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהיותי בת חמש עברה משפחתי למקום מגורים חדש. זיכרוני הראשון משם: ירדתי מהמשאית שהובילה את מטלטלינו ופגשתי אישה ששאלה אותי מי אנחנו. סיפרתי לה בהתלהבות שבאנו לגור כאן, ושאנחנו קרובי משפחה של דודתי שכבר גרה במקום. תגובתה הייתה: "אוי, עוד משפחה של פרסים...". היה זה המפגש הראשון עם השד העדתי שצרב בתודעתי חוויה של בושה (פַּרְסִי מִידוּנֶה [1] ) ושל הסתרה שנשאתי בקרבי במשך שני

הלבן הקפוא בתנועה טומן בחובו את הפרדוקס המתגלה עם השנים – שלמות ושבר, שקט ותנועה, ריק ומלאות. הוא נפרש כמו מרחב מעבר שבו הגוף מוביל אותי שוב ושוב לגעת ולחקור מה נמצא לפני הצבע, לפני ההגדרה, לפני משהו המתהווה לכדי משהו. לבן על לבן מחייב התקרבות. לא הכול נגלה במבט ראשון, לעיתים הוא כמעט ואינו נראה. רק כשמתקרבים מתחילים להבחין ברבדים, בשכבות, במרקמים ובמתאר שהאור והצל יוצרים. היוצר והצופה נדרשים להאטה, לשהייה ולהפעלה של החושים. רק אז הלבן מתגלה לא כמשטח ריק אלא כמרחב. הלבן אינו

הגרעין הרוחני של היוצר והיוצרת מושתתים על הארכיטיפים התרבותיים שירשו מאבותיהם. המונח "גרעין רוחני" מכיל את תמצית הווייתו של היוצר. טביעת...

עולם הצורות הראשוניות מפעים אותי.  המסע שלי התחיל כמי שאהבה לצייר בצבעים. שנים רבות היה עבורי הצבע אמצעי לביטוי רגשות, דחפים וחופש. עם...

רישום תנועת התחושה ככלי טיפולי בשפת הסנכרון מעיל כבד מחבק. האוויר חותך, שלג מכסה הכל בלובן דק. עלים חומים, שבירים, דבוקים לקרקע הקפואה. עלה חום ביד, ריח אדמה רטובה. קור צורב, נשימה שהופכת לערפל. שקט. רגע העולם כולו. ידיים גדולות מרימות אותי. צחוק. בלי מילים, הזיכרון התחושתי נשמר בגוף כזיכרון חי, נוכח, ממשיך לפעום עד היום. עם השנים הבנתי שרגעים רוויים בתחושה אינם רק מקור להצפה או לכאב, אלא שפה שלמה בפני עצמה, שפה שאין לה תמיד מילים, אך היא נוכחת בכל תא ותא. השפה הזו נוצרת מהאו

רועי בן התשע דופק על הדלת, רץ ומתחבא. אני מאתרת את רַעֲמַת השיער מאחורי העציץ שבחדר ההמתנה, נעמדת עם גבי אליה ותוהה בקול: "איפה רועי?"...

הבקבוק של הצבע האדום היה תמיד על המדף שלי, אבל לא הייתה לו חשיבות, ובי הוא לא כל כך נגע. אבל פתאום זה קרה. ללא הכנה, הבקבוק של הצבע האדום...