רִקְמָה חַיָּה - שרון לנדא
- לפני 13 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
רקמה כפעולה תרפויטית וכמטפורה לפעולת הנפש בזמני משבר
התחלתי לרקום כשפרצה מלחמת איראן, בלי שום תוכנית ובלי כוונה מוקדמת. רקמה היא מלאכה סלחנית. אפשר להניח אותה בצד ליום, לשבוע או לחודש, וכשחוזרים אליה היא מחכה בדיוק במקום שבו נעצרה. היא אינה דורשת סטודיו, הכנות מיוחדות או חומרים יקרים. בתקופת מלחמה, שבה תחושת הרצף שוב ושוב נקטעת, הייתה בכך נחמה בלתי צפויה. רוב העבודות נרקמו במעין מצב של reverie אגב שיחותיי עם בני הבית, או בזמן בהייה במרקע בסרטים שאינני זוכרת. בזמני האזעקות לקחתי את הרקמה איתי לממ"ד, וכך העברתי גם את זמני ההמתנה הארוכים.
בילדותי למדתי בבית ספר יסודי לבנות בלבד. תוכנית הלימודים כללה שיעורים כמו כלכלת בית ומלאכה, ובהם למדתי גם לרקום. רקמנו מפיות יפות, גובלנים פשוטים וגם שוליים מסולסלים לפיסות בד לבן, שהפכו כך למפות שולחן חגיגיות. בשנה האחרונה נתקלתי בעבודות הרקמה של דורית נחמיאס. דורית היא אמנית היוצרת בטכניקות שונות. עבודות הרקמה שלה משלבות דימויים חזותיים וטקסטואליים, המעוררים טלטלה בשל הניגודיות המכאיבה שבין המדיה האמנותית "הנאיבית" לבין התוכן הקשה והדימויים הפיגורטיביים שהיא נושאת. עבודות של דורית נחמיאס:
העבודות הללו הזכירו לי את התחושה המתוקה והשקטה שמילאה אותי כשרקמתי בילדותי. צליל המחט הדוקרת את הבד ויוצאת מעברו השני, ומייד אחר כך צלילו הרודף של החוט הנמשך ומהדק את התך אל הבד כבמעשה קסם. נזכרתי בריכוז שנדרש כדי להשחיל חוט לקוף המחט הזערורי, ובטעם החוטי הסיבי שנותר על הלשון בפעולת הידוק החוט, שמתחילה בליקוק ומסתיימת בהצמדת שפתיים. יכולתי עדיין לחוש את הכאב החד והמפתיע בכריות האצבעות בפעמים בהן לא נזהרתי מספיק, ובטעם המתכתי המתוק של בועית הדם החם שנמצצה מייד. כך, בחלוף ארבעים שנה, חזרתי לרקום.
החלטתי לרקום באופן ספונטני וללא כל מטרה מוגדרת. רכשתי כמה סוגי חוטים אותם בחרתי לפי הצבעים אותם חמדה העין וחָשַק הלב. מחט וחישוק רקמה כבר היו לי בבית. כך שחררתי את היד והמחט לטייל על הבד ולעשות בו כרצונן.
העבודה הראשונה: רוֹקֶמֶת מִלְחָמָה
את העבודה הראשונה סיימתי כשחשתי שמיציתי את גבולות הבד. את הטקסט "רוקמת מלחמה" הוספתי לקראת סיום העבודה, כשהפעולה והחוויה ביקשו להתנסח גם במילים. רק לאחר שהורדתי את הרקמה מהחישוק והתבוננתי, עלו הדימויים. ראיתי כאוס שהזכיר לי אורגניזם חי, המורכב מתכים רבים ומגוונים שנרקמו בכיוונים שונים, בצבעוניות עזה ובסוגי רקמה שאינם אחידים. ראיתי שדה חי, בלתי גמור ומתהווה. העבודה כולה הזכירה לי תא ביולוגי: גרעין, ממברנה, אברונים. התבהר לי שלא רקמתי תיאור חיצוני של מצב המלחמה, אלא את מה שזיהיתי בבירור כשיקוף של חווייתי הפנימית בתוכה.
חישוק העץ שבו השתמשתי למתיחת הבד יצר מסגרת עגולה וברורה, אך בתוך המסגרת כמעט הכול נראה חוצה גבולות: קווים עולים על קווים, תכים שונים נפגשים, צורות נותרות פתוחות וחלקים נראים כאילו הם ממשיכים לצמוח. במבט ראשון הכול נראה כאוטי. ככל שהתבוננתי, גיליתי שהתכים חוזרים על עצמם, שיש מקצבים מובחנים ושניתן לזהות איים קטנים, מעין פרודות שבתוכן אפשר לנשום גם בתוך הסביבה הדחוסה. ניסיתי למצוא: אילו אזורים נראים לי בטוחים יותר? היכן יש מעבר? מהיכן אי אפשר להיכנס? גיליתי דימויים כמו עין שנדמתה לי כפצע או איבר פנימי, צבּר קוצני, כוכבים הדומים לתאים דנדריטיים ותפרים היוצרים בבד "צלקות".
העבודה השנייה: עוֹלָם פְּנִימִי
את העבודה הזו התחלתי מייד לאחר שסיימתי את העבודה הראשונה. המשכתי באותו הלך רוח חופשי ובאותה התמסרות מדיטטיבית לפעולות המונוטוניות של השְחלה, דקירת הבד ומשיכת החוט. בהתבוננות שלאחר מעשה נחשפה מפה נפשית מעט שונה מזו שנגלתה לי בעבודה הקודמת –מפה שאינה כאוטית אלא כזו שיש בה התחלה של התארגנות סביב צירים, אזורים, מעגלים חוזרים ודימויים ברורים. זיהיתי שורות סדורות של תכים וגבולות פנימיים מתוחמים וברורים. בהשוואה בין שתי העבודות נראה שבעבודה הראשונה ביטאתי תחושות של הצפה, ואילו כאן מצאתי ביטוי לטופוגרפיה פנימית מאורגנת מעט יותר. מתוך האזורים המתוחמים עלו דימויים מובחנים שנוצרו בספונטניות, שאותם זיהיתי תוך כדי העבודה וחיזקתי: שבלול, ציפור טווסית (שכעת נדמתה בתנופת תעופה), לבבות ומעגלים רבים שהזכירו לי קונסטלציה קוסמולוגית של כוכבים – מערך של נקודות נפרדות המחוברות זו לזו בקשרים בלתי נראים ויוצרות יחד צורה והקשר.
בשונה מהעבודה הראשונה, המעגל שתוחם חישוק הרקמה הזכיר לי כאן מנדלה. מנדלה היא מילה בסנסקריט, המורכבת מהמילה מנדה (Manda) שפירושה מרכז ומהות, ומהמילה מה (Ma) שפירושה היקף, מעגל. רות נצר כותבת בספרה "הספר האדום של יונג": "המנדלה מופיעה בספונטניות בציורי ילדים ומבוגרים, בחלומות וביצירות אמנות בתקופות מעבר שנוטות להיות מועדות לחרדה ולמשבר. היא עולה מהלא־מודע כדי להעניק תמיכה מתוככי הנפש, מפוטנציאל העוצמה של העצמי, מכוח הארגון, ההכלה והמשמעות שיש בה. היא סמל עצמי מארגן שנועד לתקן את האיזון הנפשי שהופר" (עמ' 114). במובן הזה הרקמה יכולה להתפרש כניסיון של הנפש לאחד את מה שהתפרק. יונג הדגיש שהמנדלה אינה נוצרת מתוך החלטה מודעת ליצור סימטרייה. היא מופיעה פעמים רבות באופן ספונטני, דווקא כאשר הנפש מבקשת להשיב לעצמה מרכז. אולי משום כך, רק בדיעבד זיהיתי שהחישוק העגול והקומפוזיציה שנבנתה בתוכו התארגנו סביב האיכות התרפויטית של המנדלה.
בסיום העבודה רקמתי לתוכה, כמו מתוך כורח, את המילים "עולם פנימי". המילים הן כלי הביטוי שלי בעולם. אני קוראת וכותבת מגיל שלוש, והבחירה שלי בתחום הביבליותרפיה היא המשך טבעי של נטייה זו. עובדה זו צפה ועולה בכל ביטוי אמנותי שלי. לאחר שנים רבות של ניסיון להשתחרר מן הצורך, ואולי אף מן התלות, במילים, השלמתי עם כך שהן יסוד מארגן הכרחי עבורי, והן שמעניקות לנפש שלי את הצורה הבהירה ביותר למשמעות ולתובנה. גם כאן, בתוך פעולת הרקמה, אפשרתי למילים לשוב ולהופיע, ונתתי להן מקום.
מחשבות על רקמה כפעולה טיפולית
בהשוואה בין שתי העבודות אני יכולה לזהות שני מצבים נפשיים, שאפיינו את ההתמודדות שלי עם המלחמה. מצבים שונים אלו אינם מעידים בהכרח על התקדמות ליניארית ממצב כאוטי למצב של תחילת התארגנות, אם כי אולי כך היה. ייתכן שאלו שני ממדים שונים ביניהם נעה הנפש שלי בתוך המצב המשברי. בניגוד למציאות שנדמתה רוב הזמן חשוכה מאוד, רקמתי עבודות צבעוניות, עשירות בצבע ובדימויים, שרק לאחר מעשה זיהיתי כביטוי לעולמי הפנימי. הרקמה העניקה לי התבוננות מורכבת ומרובדת יותר על עצמי. כמו הדרכה פנימית מיטיבה ובלתי מילולית, שהנכיחה עבורי את החלקים הבריאים, החיים והאופטימיים, המתקיימים כל הזמן במקביל למציאות החיצונית המצמצמת.
כאשר הפכתי את העבודות והתבוננתי בצידן האחורי, התחוור לי שהרקמה היא מטפורה מדויקת לפעולת הנפש. בצד האחורי נגלו קשרים, אניצי חוטים, הסתבכויות ומעברים קטועים וחסרי סדר – מעין ייצוג חומרי של רכיבי בטא גולמיים, פרומים וחסרי פשר. מן הצד הקדמי הופיעה אותה מציאות עצמה כשהיא מוחזקת בתוך דימוי, צבע ומבנה. בהתבוננות בשני הצדדים ניתן להבחין כי אלה שני ממדים של אותה חוויה.
בתוך "זמן מלחמה" כשהמציאות החיצונית פורצת את גבולות תחושת הביטחון, עצם פעולת הרקמה, תך אחר תך, החזירה לי את היכולת לייצר לעצמי גבולות פנימיים. העשייה היצירתית התחומה במסגרת היוותה מה שויניקוט מכנה "סביבה מחזיקה". זוהי אחת ממתנותיה הרבות של האמנות בזמן משבר. היצירה אינה משנה את המציאות החיצונית ואינה מבטלת את האיום, אך היא מאפשרת לנפש להמשיך לארוג את עצמה, גם כאשר העולם שסביבה נפרם. בניגוד לציור, הרקמה מתקדמת באיטיות. כל תך דורש חדירה של המחט אל הבד, מֵעֵבֶר לצדו השני וחזרה אל פני השטח. התנועה החוזרת, מן הגלוי אל הסמוי ובחזרה, יוצרת קצב קבוע ומערסל. ייתכן שדווקא האיטיות הזו, והאפשרות להניח את העבודה ולשוב אליה בכל עת, כוננו פעם אחר פעם מרחב ביניים שהתקיים בין עולמי הפנימי לעולם החיצוני – מרחב לימינלי בעל איכויות ייחודיות, השונות מאלו שמציעים חומרי יצירה אחרים.
הרקמה היא פעולה המאפשרת כניסה למצב מדיטטיבי שבו הdoing נעשה גם ה being. היא שימשה לי עוגן וכלי זמין לוויסות רגשי, אך לא פחות מכך היא השיבה אותי אל הגוף, אל מלאכת הידיים והעיניים. הרקמה יצרה תחושה של המשכיות ושל רצף, שלעיתים אובדת כאשר המציאות החיצונית כה כאוטית ופרגמנטרית, עד שלא ניתן לחשוב אותה. דקירת הבד החוזרת ונשנית אינה רק פציעה של הבד. יש בה גם ממד של איחוי, של השבת תחושת הסוכנות (agency) ושל יצירת דבר־מה חדש בעולם. בהתבוננות לאחור אני מבינה כיצד, תך אחר תך, החוויה הגולמית נרקמה לכדי צורה ומסגרת מחזיקה, בשעה שעדיין לא יכולתי לנסחה במילים.
ד"ר שרון לנדא, ביבליותרפיסטית.
טקסט נוסף של שרון לנדא בספרייה: יומן מלחמה
תגובות