הטקסט הזה נכתב בהמשכים – בין שבר לשבר. התחלתי לכתוב את הטקסט הזה בראשי כמה וכמה פעמים מאז שהוקסמתי מיצירות האומנות שראיתי בביקורי הראשון בווייטנאם באפריל 2023. באופן טבעי התחברה טכניקה אחת לשברי הביצים, שאני מציעה בסטודיו כחומר ליצירה, זמן רב לפני שהתוודעתי לאומנות הווייטנאמית. Nguyễn Duy Phong, Hanoi, 2025 ב־8 באוקטובר 2025, רגע לפני שעליתי על הטיסה מווייטנאם הביתה, התיישבתי לכתוב. זה היה בעקבות סדנה אינטנסיבית בבית הספר לאומנות הלכּה בטאי־הו, בית הספר המרכזי המלמד את השיט

לא נשארו עוד דפים ריקים ביומן מלחמת איראן השנייה שלי. הדימויים הולכים ואוזלים. האם נאמר כבר הכול? בצד הפנימי של הכריכה הקשה אני מדביקה במסקינג טייפ כתום את קולאז' המלחמות שלי. הקולאז' עובר מיומן ליומן. הוא מתאים לשינויים בכל פעם מחדש. כאן אני האימא האבלה עם כיסוי הראש השחור. אבלה על בזבוז הכוחות, על ההרס, על החורבן ועל המוות. אני מבכה את מותו של החופש ליצור, להתבטא בחופשיות, להביע דעה. אני גם "הנערה החולמת", "הנערה" המנסה להרחיק את רעשי המלחמות ולרחף בעולם של אביב ופריחה. אני

פרולוג "יש לי שני סיפורים", פתחה ג'ינה (השמות בדויים, האנשים אמיתיים) את המפגש. "אחד אמת ואחד שקר. אתם צריכים לנחש. סיפור אחד הוא שהיום בבוקר זהבה חיבקה אותי, והסיפור השני הוא שהיום יש לי יום הולדת". עד כמה שיום הולדת הוא יום מיוחד ושמח, בחרנו כולנו, גם חברי הקבוצה וגם אני המנחה, בסיפור הראשון. כל כך רצינו שסוף סוף תקבל ג'ינה חיבוק מהמטופלת שלה שנוהגת למשוך בשערותיה, לצבוט אותה ולעיתים אף לקלל אותה. עם דמעה בזווית העין, בחיוך ביישני, היא אמרה "היום יש לי יום הולדת, אני בת 43"

رحلة بين البيت والغرفة العلاجيّة معالجة بالفنون التّشكيليّة، ومرشدة للمعالجين بالفنون، زوجة وشريكة، وأمّ لثلاثة أطفال. أتنقّل بين فضاءات الحياة والعلاج كما أتنقّل بين الألوان والخطوط؛ ففي كل لقاء أكتشف تداخُل الأدوار بين الأم والمعالجة، بين الإصغاء الذي يمنح الأمان، والخيال الذي يفتح أفقًا جديدًا للفهم. أؤمن أنّ الفنّ ليس ترفًا جماليًّا، بل وسيلة للبقاء، ومساحة آمنة للتّعبير عمّا يتجاوز الّلغة. الفن، في جوهره، لغة حوارٍ صامتة بين الإنسان وذاته، تُتيح للطّفل وللرّاشد معًا أن ي

"אובססיה איראנית 1", טכניקה מעורבת, 21\15 ס"מ 2023-4 נולדתי בשנת 1974, תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהיותי בת חמש עברה משפחתי למקום מגורים חדש. זיכרוני הראשון משם: ירדתי מהמשאית שהובילה את מטלטלינו ופגשתי אישה ששאלה אותי מי אנחנו. סיפרתי לה בהתלהבות שבאנו לגור כאן, ושאנחנו קרובי משפחה של דודתי שכבר גרה במקום. תגובתה הייתה: "אוי, עוד משפחה של פרסים...". היה זה המפגש הראשון עם השד העדתי שצרב בתודעתי חוויה של בושה (פַּרְסִי מִידוּנֶה [1] ) ושל הסתרה שנשאתי בקרבי במשך שני

“Oh God! May I be alive when I die.” Donald. W. Winnicott מה יכול להציע מטפל לאנשים מבוגרים הצועדים אל עבר השלב הסופי של מסע חייהם? בטקסט  שלפניכם אני משתפת אתכם בזיכרונותיהם ובניסיונם של מטופליי, רובם עולים מברית המועצות לשעבר. כל אלה הפכו לחלק מסיפור החיים שלי. אני עובדת עם אנשים בהגיעם לגיל זקנה, מלווה את רגעי השקיעה החיצונית והפנימית שלהם, כשצבעי הנשמה נעשים לפעמים בהירים יותר לפני הדעיכה הסופית. בעבודה אני פוגשת את כובד השנים שחלפו, את חוסר האונים ואת הכאב. אני מבחינה במ

בעקבות המלחמה שפרצה בישראל בשבעה באוקטובר 2023 נפתחו מרחבי סטודיו בטוח. מרחבים אלה ביקשו לתת מענה למפונים מהדרום שעברו טלטלה קשה. מענה ראשוני זה כלל עבודה עם חומרי יצירה שונים בתוך סטינג שמור ובטוח. המרחבים הוקמו במהירות וקיבלו תמיכה קהילתית מרגשת - תרומות רבות של חומרים, מקום להקים בו את הסטודיו והתגייסות התנדבותית של מטפלות ומטפלים בהבעה ויצירה להגיע ולהיות עם המפונים בשעה הקשה. הייתה לי הזכות להשתתף בהקמת הסטודיו בו פגשתי נשים, ילדים ונוער שנגעו בחיי לעד. רגע- ידיים עובדו

זכיתי להיות גננת בגן שיש בו ילדים יהודים וערבים. בני שנתיים. זו מתנה נדירה, להיות עדה לדברים אנושיים בסיסיים שנשכחים במציאות הסבוכה שלנו. בגיל שנתיים, ילדים מדברים לא כל כך ברור בדרך כלל. הבדלי שפות האם לא מפריעים, כי הם מבינים אלה את אלה כמו שגורי כלבים מבינים, בשפות נשגבות שאנחנו אולי כבר לא. וכך קורה שילד ששפת אימו ואביו ערבית או עברית אומר משהו שוב ושוב, והגננת - אני - לא מבינה! צרור הברות מדובלל שבטוח יש לו משמעות, אבל אני לא מצליחה להבין. ואז ילד אחר ששפת אימו ואביו עבר

פלסטלינה כאמצעי להתמודד עם מעברי החיים המסע שלי עם הפלסטלינה החל בזמן שלימדתי את הסטודנטים.יות שלי את אומנות ערבוב הצבע. רציתי שהן תרגשנה...