"אובססיה איראנית 1", טכניקה מעורבת, 21\15 ס"מ 2023-4 נולדתי בשנת 1974, תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהיותי בת חמש עברה משפחתי למקום מגורים חדש. זיכרוני הראשון משם: ירדתי מהמשאית שהובילה את מטלטלינו ופגשתי אישה ששאלה אותי מי אנחנו. סיפרתי לה בהתלהבות שבאנו לגור כאן, ושאנחנו קרובי משפחה של דודתי שכבר גרה במקום. תגובתה הייתה: "אוי, עוד משפחה של פרסים...". היה זה המפגש הראשון עם השד העדתי שצרב בתודעתי חוויה של בושה (פַּרְסִי מִידוּנֶה [1] ) ושל הסתרה שנשאתי בקרבי במשך שני

“Oh God! May I be alive when I die.” Donald. W. Winnicott מה יכול להציע מטפל לאנשים מבוגרים הצועדים אל עבר השלב הסופי של מסע חייהם? בטקסט  שלפניכם אני משתפת אתכם בזיכרונותיהם ובניסיונם של מטופליי, רובם עולים מברית המועצות לשעבר. כל אלה הפכו לחלק מסיפור החיים שלי. אני עובדת עם אנשים בהגיעם לגיל זקנה, מלווה את רגעי השקיעה החיצונית והפנימית שלהם, כשצבעי הנשמה נעשים לפעמים בהירים יותר לפני הדעיכה הסופית. בעבודה אני פוגשת את כובד השנים שחלפו, את חוסר האונים ואת הכאב. אני מבחינה במ

בעקבות המלחמה שפרצה בישראל בשבעה באוקטובר 2023 נפתחו מרחבי סטודיו בטוח. מרחבים אלה ביקשו לתת מענה למפונים מהדרום שעברו טלטלה קשה. מענה ראשוני זה כלל עבודה עם חומרי יצירה שונים בתוך סטינג שמור ובטוח. המרחבים הוקמו במהירות וקיבלו תמיכה קהילתית מרגשת - תרומות רבות של חומרים, מקום להקים בו את הסטודיו והתגייסות התנדבותית של מטפלות ומטפלים בהבעה ויצירה להגיע ולהיות עם המפונים בשעה הקשה. הייתה לי הזכות להשתתף בהקמת הסטודיו בו פגשתי נשים, ילדים ונוער שנגעו בחיי לעד. רגע- ידיים עובדו

זכיתי להיות גננת בגן שיש בו ילדים יהודים וערבים. בני שנתיים. זו מתנה נדירה, להיות עדה לדברים אנושיים בסיסיים שנשכחים במציאות הסבוכה שלנו. בגיל שנתיים, ילדים מדברים לא כל כך ברור בדרך כלל. הבדלי שפות האם לא מפריעים, כי הם מבינים אלה את אלה כמו שגורי כלבים מבינים, בשפות נשגבות שאנחנו אולי כבר לא. וכך קורה שילד ששפת אימו ואביו ערבית או עברית אומר משהו שוב ושוב, והגננת - אני - לא מבינה! צרור הברות מדובלל שבטוח יש לו משמעות, אבל אני לא מצליחה להבין. ואז ילד אחר ששפת אימו ואביו עבר

פלסטלינה כאמצעי להתמודד עם מעברי החיים המסע שלי עם הפלסטלינה החל בזמן שלימדתי את הסטודנטים.יות שלי את אומנות ערבוב הצבע. רציתי שהן תרגשנה...