מרחב מוגן במגירה, אפרת תמיר

הסטודיו כמרחב בטוח המיצר עוגן

בימי מלחמת ה-7 לאוקטובר, 2024, לאחר תקופה של שהייה במרחב המוגן בבית חזרנו הילדים וצוות ההוראה לבית הספר. המציאות הייתה קשה מנשוא. לצד אזעקות, ריצה למקלטים, רעד ופחדים ניסינו לבנות לעצמנו שגרת לימודים חדשה, כזו שתתן מקום לעבד את הפחד ועם זאת ליצור מרחב של שפיות ושל שקט פנימי.

בסטודיו נפגשתי עם קבוצת ילדים בכיתות ז'–ח' לשיעור יומי במערכת, ששונתה והותאמה למצב חירום. היה לי ברור שצריך לפנות מקום למה שאין לו מילים.

מגירות – לאורך השנים אני אוספת מגירות, בכל גודל, העיקר שיהיו מעץ ושהיו פעם בתוך כוננית או ארון.  הרגשתי שהגיעה העת להוציא את המגירות לפרויקט  – "המרחב הבטוח שלי במגירה".

דמיון מודרך – במפגש הראשון הילדים ישבו בעיניים עצומות, מוזיקה שקטה מילאה את החלל, והזמנתי את הילדים לצלול פנימה – למקומות שבהם הגוף נרגע, לזיכרונות, לצבעים, לריחות ולטעמים נעימים; למרחבים בטוחים, גם אם הם קטנים, גם אם הם זמניים. לא כולם מצאו מקומות כאלה מייד, היו מי שהרגישו שהמרחב הבטוח חמק מהם או שאינו קיים כלל. עם אלה ישבתי בצד לאחר תרגיל הדמיון, דיברנו על דברים פשוטים שעושים טוב: תנועה, מוזיקה, משפחה, ים, חוג, חיה אהובה. לאט לאט נפתחו סדקים של אפשרויות.

יצירת דף השראה  – כל ילד קיבל בריסטול ויצר קולאז' המבטא את המרחב הבטוח שלו בהשראת מה שעלה בתרגיל הדמיון המודרך. הידיים החלו לגעת בחומרים שונים, רבים מהם ניגשו לעבוד עם חומרים רכים, כמו ספוגים, צמר גפן, אקרילן, צבעי מים בגוונים שונים ובזרימה עם המים. למקצתם היו אלה צבעי האחו הירוק והצומח, כמה מהם העלו את הנחלים והים או את האדמה וחיות מחמד. ריגש אתי לעבוד עם חבורה של ילדים מפוחדים, המצליחים ליצור בין כל הרעש את המקום הבטוח שלהם, גם אם קשה להם למצוא אותו על הנייר.

במפגש השני בחרו התלמידים כל אחד מגירה מתוך האוסף, המשך ישיר של הדמיון  –  מקום שאפשר להכניס אליו מה שעלה או מה שעדיין מחפש צורה. בהתחלה הם ניקו, ניערו אבק, חיזקו מסמר רופף, שאריות של חיים אחרים, המגירה נבחנה מכל צד – היכרות ראשונה, כמו לפגוש מקום פנימי ולשאול אם הוא מוכן להתמסר.

ישבנו עם המגירות ודיברנו על מגירות בנפש – כאלה שסוגרים כשבחוץ מסוכן מדי, כאלה שפותחים רק בשקט נדיר, וכאלה שנתקעות באמצע. דיברנו על הפחד שחודר גם אל תוך בית הספר ועל הצורך לבנות מרחב המאפשר לנשום, אפילו לזמן קצר. ואז ניתן האות והמגירה הפכה מרחב, לא קופסה – מקום.  הייתה התלהבות, אבל גם היסוס, היו ילדים שניגשו מייד לחומרים, כאילו מצאו סוף סוף מקום למה שחיכה להם. אחרים ישבו מולה, שקטים, לא בטוחים מאיפה מתחילים לבנות ביטחון, עברתי ביניהם. שאלנו יחד שאלות פשוטות: מה צריך להיות כאן כדי שיהיה לי טוב? מה נכנס פנימה, ומה נשאר בחוץ?

לאט לאט התחילו המגירות לדבר, אחת התמלאה בים שקט, אחרת במיטה עוטפת, בשלישית צמח יער.  היו מגירות סגורות ומוגנות והיו פתוחות ונושמות. היו ילדים שנכנסו לעבודה שקטה ועמוקה, וכאלה שחזרו אל המגירה שוב ושוב, גם מעבר לשעות המפגש, כאילו היא מחכה להם.

הסטודיו הפך מרחב של עולמות פנימיים. כל מגירה עולם, וכל עולם – תשובה אחרת למציאות שבחוץ.

כשהעבודה הושלמה, ביקשו הילדים להשאיר את המגירות בסטודיו ולהציג אותן במקום שבו נוצרו. המגירות נפתחו לתצוגה, ולצידן נכתבו מילים קצרות. כל אחד נתן שם למרחב המוגן שלו.

הילדים הזמינו את ילדי בית הספר לתערוכה בסטודיו ואף הדריכו אותם והסבירו על כל מגירה ועל המרחב הבטוח שהיא מייצגת עבור הילד שיצר אותה.

כמה מהמגירות כפי שהוצגו בתערוכה עם מילותיהם של היוצרים

רציתי לעשות מן פנטזיה שיש בה הרבה מקומות יפים, אי ושקיעה בים, פרפרים ועוד מקומות שאני אוהבת.

המרחב המוגן שלי במגירה מלא בספרים.

אני מאוד אוהב לשחק במשחק ה"מיינקראפט", פשוט יצרתי מה שעלה לי. נהניתי ליצור בתוך המגירה וגם לערוך את עצמי בסרטון נכנס למגירה שלי.

אני בחרתי להכין שלכת שמסמנת עבורי התחדשות, העלים נושרים ואחריהם צומחים עלים חדשים. על העץ יש אוכל, המבורגר. אוכל היה תמיד מין אסקפיזם בשבילי רק אני והמטבח, ההתנסות, האוכל, האתגר תמיד משהו משך אותי לשם ולכן בחרתי לציין את האוכל. יש גם רוג'ום של אבנים,  הכול מורכב ממלא צעדים קטנים ונכונים שבסוף מראים משהו יפה.

לא הקשבתי למשימה. יצרתי מלכודת מי שמסתכל עליה מבחוץ ומאחור רואה רק שלטי אזהרה וכשמציצים פנימה רואים יער חמוד ותמים ושמים כחולים, מה שמחזיק את הכול זה מקל עם חוט.

את החדר הזה ציירתי כשיצרנו דף השראה למגירה שלנו. אני אוהבת את החדר הזה כי אני בניתי אותו מההתחלה. החדר הזה נראה מקום נחמד, אני מרגישה בו נעים. אני הכי אוהבת את המאוורר, היה מאוד קשה להכין אותו. אני מרגישה שאני יכולה להמשיך לעבוד על החדר עוד, גם אחרי התערוכה.

אני אוהב לטייל, לטפס על הרים ולקרוא ספרים. את המגירה שקיבלתי ניסרתי לשני חלקים שנשענים אחד על השני כך שנוצר הר עם קודקוד. צבעתי את ההרים בצבע אפור והדבקתי שביל לטיולים שעשוי כולו דפים גזורים מספרים ישנים. פיסלתי דמות מפלסטלינה שמטפסת על ההר.

חשבתי איך אני יכולה ליצור משהו אסתטי בהקשר של מרחב בטוח, חשבתי על הבית שלי, מקום שנעים לי בו אפילו אם לפעמים משעמם.

בכללי אני מאוד אוהבת לעשות מניאטורות וזאת הייתה הזדמנות בשבילי לעשות משהו שאני אוהבת.

היה לי מאוד כיף לעשות את העבודה ובמיוחד את הדברים הקטנים שבה.

אני אוהבת פינג פונג, אני שחקנית טניס שולחן מקצועית, אני מרגישה שכשאני משחקת פינג פונג הכי כיף , זה המרחב הבטוח שלי.  כשקיבלנו את פרויקט המגירות  לא ידעתי מה אני רוצה ליצור, חיפשתי רעיון שיכניס את משחק הפינג פונג יחד עם השולחן והבובה שיצרתי לפני חודשיים בסטודיו. אפרת עזרה לי ויחד הבנו שאני רוצה ליצור גשם של מחבטים, אהבתי את הרעיון והכל התחבר כך שהשולחן הפך למטרייה.

מוזיקה היא במלא מובנים האסקפיזם שלי והיער עם הכוכבים נותנים לי אווירה טובה. היה לי כיף ליצור את העולם הזה כמו שרק אני מתכננת אותו, הלוואי שהייתי יכולה ליצור את העולם שלי כמו שאני רוצה גם במציאות.

ישר חשבתי על ספרים כי ספרים הם באמת מרחב מוגן בשבילי ורציתי מקום שאני אוכל להתכרבל בו אז הכנתי כורסה מבד ואור חמים.

המגירות היו לא רק תהליך יצירתי, הן היו תרגול של הקשבה פנימית בזמן של חוסר שליטה ושל פחד מתמשך – נוצר מרחב קטן שבו היה אפשר לבחור מה נכנס, מה מוגן ומה תומך בשקט של כל אחד מהילדים. גם אני, המורה המנחה והמלווה, נכנסתי עם כל ילד למרחב המוגן שיצר לעצמו, לעולם הפרטי והבטוח. הדיאלוג העמוק קיבל חיים עם חומרים וצבע ונתן לי הרבה מאוד אור ושפיות בזמנים קשים לכולנו.  

העבודות נוצרו בשעורי אמנות והן אינן מתוך טיפול.

אפרת תמיר, מורה לאמנות: efratitamir@gmail.com