אסור לגעת, שריון משני, ניבה בר-שמעון
- לפני 11 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
אני עסוקה בחומרים – איך הם מרגישים על הגוף, מה הם מהדהדים, איך הם מגיבים אלינו. לעיתים קל לשכוח שעוד לפני שיש מסה, לפני שמתקיים מגע, נפרש מרחב ביניים של ריק, חלקיקי אנטי-חומר מרחפים, עמוסי חרדה ושיתוק.
חרדת האיון היא פיזיקלית, מוחשית והישרדותית. מדובר בהגיון בריא: במפגש בין חומר לאנטי-חומר מתרחשת אניהילציה (איון, ביטול הדדי) הממירה את כל המסה לאנרגיה עצומה של פיצוץ*.
אם כך עדיף להימנע, לא להתמסר, לא לקחת אלינו, בטח לא לקחת פנימה. אנחנו בטוחים כל עוד החומר נמצא רחוק, גם אם הוא מונח על השולחן ממול. רק לא לגעת.
לפעמים, ממש בטעות, היד נשלחת, ממוללת, נלקח דף, איזה כלי משאיר סימן והגוף נמלא בחרטה. אפשר רק לגמוע מהתה, להכניס פנימה נוזל חם חסר משמעות ופשר, כזה שאי אפשר לקרוא בו מסרים שאין בהם שליטה. שאי אפשר לשמור כעדות מפלילה.
מישהו אחר שיוצר לידך יכול להעיר בך את החשק לגעת, כמו גשם המחלחל לתוך קונכייה ומפתה את החלזון לצאת החוצה, לגשש עם מחושיו. סערה עזה מידי תעיר את הרכיכה מתנומתה אך גם תעורר בה חשש לצאת. וביחס למרחב הביניים של הריק כל תנועה, קטנה ככל שתהיה, היא כאוס מעורר אימה.
יותר בטוח הרחק מכאוס, הרחק ממגע, הרחק מחומר. אם לא אגע בחומר לא אהיה חומר. אשאר בגדר רעיון, קיים ולא קיים, נוכח ונפקד. לא ישגיחו בי, לא ישגיחו עליי. אוכל להיראות ולהיעלם בו זמנית, להיעטף בגלימת רואה ואינו נראה, לשתוק את הצעקה שלי כך שלא תישמע. אולי גם אני לא אשמע אותה.
הניחו לה לנפשה, היא יכולה לבד. בבדידותה. ובכל מגע עם חומר אנושי הפגיעה אנושה כל-כך שאין בשביל מה לגעת. עוד לא מוכנה לבקש מגע, לתת אמון, להניח לחומר ששמור בתוכה פנימה לזלוג החוצה, להניח למעטה לאבד מאטימותו, להניח למישהו להתקרב לרכיכה הפנימית. שריון משני הוא דבר מפואר ומופלא.
אימת הנייר הריק. יצירה של יש מאין דורשת מיומנות ואימון, כמו נגינה הקורעת שקט צלול ומופתי. הצליל הראשון הוא זה שייחקק לנצח. הסימן הראשון הוא זה שיגדיר. הכל גורלי עד כדי שיתוק. היצע החומרים הרחב הופך עושר למחנק, מציף ומהמם את החושים הרגישים, השפע רועש ומתקיף את המערכות.
ואם נוצרה מעט תנועה, אז החומרים שעוד איכשהו מותרים למגע הם רק אלה הנשלטים ביותר. אלה שאינם מלכלכים, אינם משאירים סימן גם לא על האצבעות. עפרון למשל עוטה בעצמו שריון, תוכו המסמן מרוחק מהיוצר, מרחק של אורך ושל עומק. אפשר שהסימן שהוא משאיר יהיה כמעט שקוף לעין אנושית, ייטמע בנייר.
יש את מה שאי אפשר לשמור או לתעד, מה שמוחזק רק בזכרון של העדים הנוכחים, בהנחה שכל אחד מהם עסוק בשלו. בועות סבון, משחק בחוט, יצירה שפורקה או קומטה ונזרקה לפח, נשרפה, נשטפה ונוקתה. נדרשות תשומת לב, זהירות וחמלה רק כדי להציץ, לרשום מהזיכרון, להיאחז בפרטים מיטשטשים. לפעמים נשארים שרידים, פירורים על שולחן, חול ספוג, משטח מוכתם, פיסות שנותרו מחיתוך. אבל הגוף עצמו נעלם.
ואם התנועה זעה במסלול עוקף חומר, אם לא מגיעים אז אין צורך לשאת את המתח שבין נוכחות ומגע. מגדילים את מרחב הריק. הרחק מהחדר ומהחומרים בטוח יותר. או שאפשר להקיף עצמנו בחומת מילים. להיאחז במה שנאמר, בעוד מעטה של חוסר מובנות, או במה שאסור שייאמר ונאמר בכל זאת.
מן העבר השני – אני נשארת מחוץ לשריון, בשריון משלי. שקועה עד אזניי באמונה העזה שהמפץ חייב לקרות, שהתנועה נדרשת. מנסה לחשוב האם ואיך לגרום לאצבעות עייפות לגעת בחומר. איך מניעים את הכח הפנימי שנדרש להשארת סימן? אני שעונה בגבי אל אמונתם של רבים, מאחורי כרכים מאובקים עבי כרס שנכתבו על מילים, על חומרים ועל שתיקות. מולי שותקים בחומר, ואני נותרת משותקת בחדר דחוס חומרים, ללא מילים וללא חומר.
ניבה בר שמעון: tkwsniva@gmail.com
טקסטים נוספים של הכותבת בספרייה:
אני קוראת ונקרעת, בין הפחד לעוצמות החיים, בין השיתוק לדחף. להיאחז, לשלוט, רק לא ליפול, לא להתפרק, לא להשתגע. שמרי נפשך מהתהום. ההקפדה על המשמר צורחת ומדגישה את עצמת היצר ומה שרוצה להגיח מעבר לחומה. כל כך הרבה שפע, שאת חוסכת מהעולם 🤗 כשקראתי, עלה לי המשפט מהשיר של הבילויים (שאימץ מאוחר יותר שלומי שבן): "לא הייתי נוגע בך עם מקל, לא הייתי נוגע בך עם מקל, לא הייתי נוגע בך עם מקל------ אם רק הייתה לי אפשרות לגעת בלי". האהבה מלכלכת אותך ברגשות.