סצנות במגירה, יפעת ברכה

מילדות לא נמשכתי לשחק בבובות.

נולדתי בת אחרי שני בנים. לא חלמתי על בית בובות.

העדפתי משחקי כדור,

ריצה במרחבים,

משחק בחול הים –

לכסות את הגוף,

לטפטף ארמונות דמיוניים,

לרוץ וליפול

על החול.

כמטפלת באומנות נחשפתי לטיפול בארגז החול.

ליבי התרחב למראה המיניאטורות, למראה העולם הקסום והאינסופי שנגלה לפניי. ברגע אחד נשאבתי חזרה לאותם רגעים של פעם, כשידיים צעירות פתחו בציפייה גדולה את ביצת ההפתעה של קינדר כדי לגלות איזו מיניאטורה מחכה לי ומבקשת להצטרף לאוסף המיניאטורות שהיה לי.

ובכל זאת העדפתי להמשיך לעבוד וליצור עם חומרים וצבעים ולא לשעות לקריאתן של המיניאטורות שבחול.

ממה אני חוששת? נותרתי ללא תשובה.

השאלה המשיכה לחיות בתוכי ואט אט משהו בפער שבין החשש מלגעת לבין הרצון לדעת עוד על הטיפול בארגז החול משך אותי.

קראתי על שיטת הטיפול בארגז החול – על התיאוריה היונגיאנית המסקרנת, על האפשרות לסימבוליזציה דרך האובייקטים, ניסיתי להבין את הנתונים המוקפדים של ארגז החול, את מידותיו, את אופן צביעת החלק הפנימי בכחול.

שוב הוקסמתי, ושוב בחרתי שלא להתנסות בטיפול שכזה.

כך עבר לו הזמן עד שיום אחד מצאתי את עצמי, במקום עבודתי, עומדת מול קיר שבו אוסף מיניאטורות. התרגשתי. והפעם התמסרתי.

והנה, מזה חמש שנים שאני, מטפלת באומנות חזותית, מפעילה קבוצה טיפולית במגירות חול יחד עם שותפתי שהינה מטפלת בדרמה. יחד אנו מנחות קבוצות הנקראות 'סצנות במגירה'.

תחילת 'סצנות במגירה' בשכונת מגוריי. שם בכל יום שני מוציאים לרחוב חפצים וחלקי ריהוט לאיסוף האשפה. זהו יום שאני אוהבת לצאת בו להליכה ברחבי השכונה. אני מתבוננת בחפצים מיותרים על המדרכה וחושבת איך ומה הייתי יוצרת מהם ולמי ממקורביי הם מתאימים. כך אספתי מגירות מארונות ומשולחנות כתיבה. הזמנתי את המטפלת בדרמה, שיתפתי אותה במחשבותיי ויחד אספנו וקנינו מיניאטורות רבות: דמויות, חפצים של פנים הבית, טבע, חיות, כלי תחבורה, עולם הפנטזיה ועוד. קנינו חול, והתחלנו להנחות קבוצות טיפוליות במרכז החינוכי במחלקת היום לילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש 'גהה'.

מטופלים נכנסים לחדר. ברקע מתנגנת מוזיקה. כל אחד מהם מתמקם ליד מגירת חול. יש המבקשים מגירה בלי חול – בעלי OCD, ויסות תחושתי או כאלו שהמגע עם החול אינו נעים להם באותו היום. הם ניגשים למדפי המיניאטורות, מתבוננים, בוחרים ומארגנים סצנה במגירה.

חלקם יחשבו על רעיון תוך כדי הנעת החול בכפות ידיהם, חלקם יגיעו למפגש 'מוכנים' ואף יביאו עימם חפץ מהבית.

במגירות, המטופלים יוצרים סצנות המבטאות משאלות לב, פנטזיות, פגיעות, אובדנות, מערכות יחסים, תמונות המציגות את ביתם ואת חדרם, מציאות מטלטלת  כמו מלחמה או מסיבת הנובה, שנכנסת פנימה אל בין דפנות המגירה. נושאים קולקטיבים, כמו קרקעית ים, שואה. יש גם סיפורים בהמשכים ההולכים ומתפתחים ממפגש למפגש.

לאחר מכן אנו מציעות למשתתפים לכתוב את הסצנה כמו היו הבמאים, וחברי הקבוצה הופכים לקהל. מתקיים מעין דו־שיח בין דמויות או בין חפצים, לעיתים מוצג קונפליקט. אלו התערבויות מעולם הטיפול בבימת החול.

במהלך המפגשים מתגבשת הקבוצה – נוצרים בה הומור פנימי ושפה משותפת, לעיתים הם צוחקים על הצוות הרפואי דרך בחירת המיניאטורות או באמצעות שמות שנותנים לחיות. האפשרות למשחק, להאנשה, ליצירת עולם דמיוני ולשימוש במיניאטורות להשלכה, מעניקה למשתתפים תחושות שייכות וקרבה, ומאפשרת גיבוש של קבוצה נבחרת.

הגיע זמן שיתוף – כל משתתף בתורו מציג את הסצנה שיצר או מקריא מהכתוב. חברי הקבוצה מחזירים לו כותרת בתגובה. כשמטופל משתחרר מהמחלקה או מציין יום הולדת, אנו מניחות מגירת חול חדשה במרכז השולחן. כל משתתף מניח בה חפץ שיש בו מסר למטופל – ותשומת הלב המיוחדת מתמקדת בו.

אני מתרגשת לצפות במטופלים, בעיקר באלה הבוגרים, בעלי 'אגו', הגנות ו'פאסון' – כיצד הם ניגשים למיניאטורות, למשחק, לעיצוב הסצנה ונחשפים.

אני מלאת פליאה מהמרחב הפנטסטי שבחדר. נזכרת בסרט 'צעצוע של סיפור' – על צעצועים המתעוררים לחיים. המטופלים מפיחים חיים במיניאטורות, שולחים את הגיבורים למשימה, יוצרים עולמות מופלאים.

שוב ושוב אני נפגשת עם עצמי וכבר לא חוששת. תופסת את עמדת הצופה, ומרגישה את הלב מתרחב מאוסף מיניאטורות עשיר ומשימוש מרגש בו.

חלפו שנים של עבודה מאז שיצרנו את מודל המגירות. כיום יש במרכז חדר שלם המיועד ל'סצנות במגירה', בו מדפים למיניאטורות ומגירות שבנה נגר מקצועי במיוחד עבור הקבוצות הטיפוליות שלנו, ועבורי, זו שבבגרות כבר לא נמנעת מלשחק בבובות.

*תודה ליעל וייזר מטפלת בדרמה.

*תודה לנורה אפשטיין על הדרכה ותמיכה.

*תודה לרונית גמפל גל המאפשרת להגשים חלומות.

יפעת ברכה: ifat.braha@gmail.com

פוסט נוסף של הכותבת: מה בין עיצוב אופנה לטיפול באומנות?