הקיץ האחרון שלי כבר התחיל… מאשה בוידק

“Oh God! May I be alive when I die.”

Donald. W. Winnicott

מה יכול להציע מטפל לאנשים מבוגרים הצועדים אל עבר השלב הסופי של מסע חייהם? בטקסט  שלפניכם אני משתפת אתכם בזיכרונותיהם ובניסיונם של מטופליי, רובם עולים מברית המועצות לשעבר. כל אלה הפכו לחלק מסיפור החיים שלי.

אני עובדת עם אנשים בהגיעם לגיל זקנה, מלווה את רגעי השקיעה החיצונית והפנימית שלהם, כשצבעי הנשמה נעשים לפעמים בהירים יותר לפני הדעיכה הסופית. בעבודה אני פוגשת את כובד השנים שחלפו, את חוסר האונים ואת הכאב. אני מבחינה במבט הקהה, בשובבות הילדותית, בפגיעות העבר, בצער על מה שכבר לעולם לא יקרה. אני קשובה להכרת התודה על מה שהיה, על מה שיש ועל מה שעוד נותר.

אני עובדת עם מה שהגוף מספר, עם שתיקות, עם כאב, ולפעמים עדה לרצון לעולם לא לעצור – לזוז ולחיות לנצח. אני עובדת עם הנשימה, השברירית  והיקרה. נשימה המזכירה את החיים בכל רגע.

אני עובדת עם זיכרון הגוף: אצבעות וידיים, הרגילות לעבודה, משמרות זיכרונות של בצק שלשו, של בגדים שתפרו, של צלילי פסנתר המתעוררים לחיים מתחת לקצות האצבעות, של הגה שגמע מרחבים, של כף היד הנשענת על הראש ובכוחה להזכיר מגע רחוק ואולי גם רך. המגע הופך לגשר בין העבר לבין ההווה, תזכורת לחיים שנחוו בתנועה, ולהבנה שגם במנוחה יש משמעות לחיים.

אני עובדת עם טראומות וריפוי, השזורים ביחסים האנושיים. ובמיוחד עם זיכרונות על אימא ועל אבא ועל היחסים איתם.

אני עובדת עם השתיקה ועם הדממה. לפעמים היא מביאה שלווה עמוקה, ולפעמים היא מפחידה, מקפיאה, מחביאה בתוכה פחד, איסורים וחרדה. לעיתים קרובות אפשר לשמוע מזקנים: "שתיקה –  זהב". השתיקה הצילה חיים. בשתיקה נשמרים אלפי סיפורים שלא נאמרו. הם שתקו כדי לשרוד – על שפת האם, על הפוליטיקה, על הדת, על אלו שאהבו, אבל לא היה אפשר לאהוב. במפגש קבוצתי, סיפורים סודיים ושקטים נשמעים כשקט רועם.

אני עובדת עם השכחה, עם תהום הנשייה, עם הפחד ממנה ועם ההבנה שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים.

אני עובדת עם מי שגדלו בשואה: ילדים ותינוקות שגדלו ברעב, במלחמה, בחוויות של אובדן ובחשיפה לאנטישמיות. אני עובדת עם זקנים שהיו פעם ילדים שהלכו לבית הספר ללא נעליים, שנאלצו לחלוק פת לחם אחת עם כל המשפחה, שסבלו מחסכים בסיסיים.

אני עובדת עם ההתפעמות של אדם המזהה אותי לראשונה אחרי שנה וחצי של מפגשים שבועיים ולראשונה קורא בשמי.

אני עובדת עם תקופת החיים שבה חלק ניכר מהאירועים כבר התרחשו ופקעת החוטים האישית התגלגלה ונפתחה עד קצה החוט האחרון. עם סבתא אחת שסרגה עד הסוף – עד גיל 103, יום אחר יום.

אני עובדת עם משמעות החיים של כל אדם – וגם עם היעדרה.

אני מגלמת בעבודתי את תפקיד הנכדה, הנינה, הבת, האישה, האם, הסבתא, נציגת הצעירים, השכנה – אני נוכחת לצידם, רואה ושומעת, נושמת יחד איתם.

אני עובדת עם החלק הזה של החיים, שבו הכבידה הטבעית מושכת את האדם יותר ויותר לעבר האדמה, לשורשים. כשהגוף משמר את נטל השנים שחלפו ונעשה כבד יותר.

אני עובדת עם הגוף המשמר את הזיכרונות על הדרך שעבר. אני עובדת עם הגוף שבו משתקפים גם העייפות וגם הכוח. אני עובדת עם הקמטים שהם נוף החיים שהיו.

אני עובדת עם ההירדמות וההתעוררות, עם האופן שבו אנשים נרדמים במפגשים, נרדמים בהפסקות, נרדמים אפילו בעיניים פקוחות לרווחה. אני עובדת גם עם רגעי ההתעוררות – הגדולים והקטנים, עם הרגעים שבהם האדם, החי שנים רבות עם דמנציה, פתאום חוזר לחיים.

אני עובדת עם הכרת תודה. מבעד לאובדן ולאבל טמונים סיפורי אהבה, קרבה ומאבק על הישרדות. בסיפורים האלה נולדה הכרת תודה עמוקה –  על מה שהיה, ועל מה שיש.

אני עובדת עם השמש, עם הרוח, עם הגשם, עם העצים, עם שירת הציפורים –  עם כל מה שממלא את הלב ומרגיע אותו.

אני עובדת עם המוזיקה המחברת זמנים ולבבות; עם המילים שנשכחו אבל המנגינה טבועה בגוף; עם קולות הנשמעים בנשיפה ועם שירים החיים גם כשהדיבור דועך.

אני עובדת עם רגעים שבהם הנשימה, ההזנה, השינה הופכים לאירועים המרכזיים ולעבודה הקשה שביום יום.

אני עובדת עם המורשת. כמעט כל אדם רוצה להשאיר אחריו עקבות, להעביר משהו ממנו הלאה. לפעמים זו ברכת דרך, לפעמים עצה, לפעמים מתכון טוב, ולפעמים – מילים פשוטות: "תנשמי. פשוט תנשמי. הכול יהיה. והיום שמשי וחם, ואפשר פשוט לנשום".

אני עובדת. אבל, כנראה נכון יותר לומר – אני נוכחת, אני מרגישה, חווה.

אני נמצאת עם הזקנים ברגעים הקטנים הגדולים הללו.

אני נושמת, אני שרה, אני חיה

מאיה* בת 91, משתתפת בקבוצת הנשים שאני מנחה. היא התייתמה בגיל צעיר, אבל גדלה באווירה חמה של משפחת אומנה. בדרך כלל מאיה מספרת על עצמה מעט, קשה לה ללכת עם ההליכון, היא הולכת לאט ובזהירות, כאילו צפה אל תוך החדר, היא מתיישבת על הכיסא בעדינות. למאיה יש חיוך עדין וכן, שעולה בדרך כלל על פניה בעת פגישתנו עם כניסתה למרחב המפגש הקבוצתי. היא לפעמים מתלוננת: "הרגליים כואבות... כמה קר פה... קשה לנשום...". זה המצב הרגיל שלה, תמיד זה מה שהיא מביאה למפגש: כבדות, כאב, קור, קושי לנשום, אבל גם חיוך.

היום באופן מפתיע קולה נשמע חי וצלול, היא מחייכת חיוך ילדותי קפוא ובמבט חי מספרת: "אוי, איזה אנטישמיות הייתה, בילדותי זרקו אותי לערמת שלג גדולה וכיסו את כולה בשלג, שכבתי שם ופחדתי לקום."  השכנה שלה בקבוצה ממהרת להוסיף: "ואחר כך הסתירו אותה בשלג, כשהנאצים הגיעו לעיירה שלה."  החיוך לא עוזב את פניה של מאיה, והמבט יורד אל הרצפה, והיא כאילו לא רואה דבר.

בזהירות אני מבררת איתה את האפשרות להרים את המבט ומזמינה את משתתפות הקבוצה להקשיב לגוף ולהניח את כף היד על המקום בגוף שזקוק עכשיו למגע או לתשומת לב, מקום שיש בו רגשות או תחושה כלשהי. כשמאיה מרימה את המבט, היא רואה כמה משתתפות עם כף היד על בית החזה. היא נושמת נשימה עמוקה, רגשות ממלאים אותה, והיא שואפת עמוק יותר. כמה משתתפות נושמות עמוק איתה. ומאיה אומרת: "בדיוק!"

גם היא מניחה יד על בית החזה ופוצחת בשיר. יש לה קול נפלא ובהיר. כולן מצטרפות אליה. את השיר הזה משנות ה־40 כולן מכירות. השיר של מארק ברנס מהסרט "האיש עם הרובה" (1938) הפך לשיר עממי שסיפר על מאבק העם וסימל תקווה לשינוי. השיר מבוצע באופן ישיר, טבעי וצנוע - הקרוב ביותר לשירה עממית פשוטה. ניתן להאזין לשיר כאן.

גּוּשׁ עֲנָנִים עַל הָעִיר עָט,

רֵיחַ סוּפָה בָּאֲוִיר,

אֶל מוּצָּב שֶׁבַּגְּבוּל וּלְלֹא חַת,

יוֹצֵא לַמְּשִׂימָה אִישׁ צָעִיר.

אֲרֻכָּה כָּל-כָּךְ הַדֶּרֶךְ,

יַקִּירָה, צְאִי רֶגַע אֵלַי,

נִפָּרֵד עַל סִפָּהּ שֶׁל הַדֶּלֶת

לֹא יָדוּעַ, עַד מָתַי.

בּוֹעֵר בִּתְשׁוּקָה, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, 

לִבִּי בֶּחָזֶה, בְּמַשְׁבֵּר,

מִי אַתְּ? אוֹתְךָ לֹא הִכַּרְתִּי !

הָאַהֲבָה תְּחַבֵּר.

יַקִּירָה, קִרְבִי לְעֵבֶר,

וְנַשְּׁקִי אוֹתִי עַל שְׂפָתַי

וְאוֹתָךְ, לְעוֹלָם, עַד בּוֹר-קֶבֶר,

לֹא אֶשְׁכַּח בְּכָל חַיַּי.

פאבל ארמאנד, 1938    

תרגום לעברית: אלי ס"ט

להיפגש במבט ולנשום ביחד –  זה כל כך מעט וכל כך חשוב –  זה יוצר תחושה אחרת בזיכרון הגופני הקבוע של הישרדות במצבי איום ממשיים של החיים, זיכרון גופני שהשתרש בגוף. המבט והנשימה –  מעצמם מביאים את מאיה ממצב של קיפאון, של קור, של כאב ושל ״אין אוויר״ למצב שהוא ריפויי עבורה –  הקול השר. כאשר הקול שר, הגוף נושם והיא לא לבד. כולן מצטרפות לשירה. מאיה מרגישה שהיא חיה לצד הקבוצה ויחד עימה.

אפרים ואימא

אפרים, בן 93, גבר גדול, יושב זקוף בכיסא גלגלים, כמעט ללא תנועה.

אפרים אבוד בזמן, במרחב, הוא זוכר פרקים מעטים מילדותו, מנעוריו, וככל שהתבגר הוא מצליח לשמר פחות זיכרונות. הוא אוהב להסתכל בחלון. לאחר שנה של מפגשים שבועיים, כשאני עדיין לא בטוחה אם הוא זוכר אותי משבוע לשבוע, במפגש אחד אפרים מתעקש שאראה בחלון בדיוק את מה שהוא רואה. הוא מנסה לכוון את מבטי לאותה נקודה בנוף. שניים כאחד –  שני זוגות עיניים מביטים יחד באותו כיוון. הפנטזיה שלו, שהוא מרבה לדבר עליה, היא להתמזג, להפוך לאחד עם אישה... אפרים עסוק בשאלה "לאן נעלמה אימא שלי?", הוא אינו זוכר מתי ואיך היא נעלמה, וזה מטריד אותו, הוא מנסה מפעם לפעם להיזכר. הרצון לסימביוזה עימי אולי מעידה על כך שהוא עדיין לא נפרד מאימו.

בדרך כלל אפרים אינו שם לב לגופו וגם דוחה את הזמנות שלי לשים לב לתחושות, לנשימה, לידיים. אבל הוא שם לב לגופי, ולפעמים מנסה לגעת בי, כאילו בנגיעה בי הוא יחוש את עצמו. נדמה שאחרת הוא אינו מרגיש את עצמו.

הוא מנסה שוב ושוב לתפוס אותי ביד –  ואני מציבה לו גבול בתקיפות. הוא כועס עליי, מרים אגרופים למעלה ומכה בהם על משענות הידיים. התנועה הזאת שונה מאוד מחוסר התנועה הרגיל והפסיבי של אפרים. אני מחליטה להצטרף, וחוזרת אחריו על התנועה הזאת.

אפרים: בדיוק! ככה! 

אני: כן! (שוב נותנת מכה באגרופים על משענות הידיים)

פתאום אפרים שם לב לבטן הגדולה שלו ומכה עליה: כל הזמן חושב להוריד אותה, אבל אינו מצליח.

אני: ומה קורה עכשיו עם הבטן?

אפרים: זה הכרס! והיא ענקית (צוחק).

אחר כך הוא אומר בנימה רצינית יותר: היא כנראה כזאת בגלל הטיפוס. כשהייתי בן שמונה שכבתי זמן רב בבית החולים, ואימא כל הזמן הייתה לידי. היא תמיד הייתה לידי ברגעים הקשים.

אני: אולי גם עכשיו כך היית רוצה, שגם היום היא תהיה לידך.

אפרים בוכה ופונה אליי: תודה שאת עוזרת לי להיזכר באימא.

אני: תודה לכרס, היא זוכרת את אימא. 

אפרים בוכה וצוחק.

הפנטזיה של ההתמזגות היא פנטזיה ראשונית מאוד של קרבה ואי-פרידה. הפנטזיה הזו קשורה לכאב של אובדן פתאומי. כשמימוש הפנטזיה הזו הופך פעם אחר פעם לבלתי אפשרי בעבודה הטיפולית, אפרים מתעורר דרך הכעס ומוצא לרגעים את עצמו כאיש נפרד.

אימו של אפרים נפטרה כשהיה בן עשר או אחת עשרה, ואת האירועים המדויקים, כמו הפרידה ממנה הוא אינו זוכר. אותה הוא זוכר, כדמות מיטיבה עם ריח של לחם חם, משהו טעים, חם, שפתאום נעלם. מציאת תחושת נוכחותה, אפילו לרגע, ממלאת את אפרים ברגשות, וזולגות מעיניו דמעות של אהבה ושל צער הפרדה.

8 באוקטובר 2023

8 באוקטובר. עברה קצת יותר מיממה מתחילת הטבח בעוטף עזה וההפגזות. אספתי היום כוחות והחלטתי לצאת מהבית. נסעתי לעבודה לפנות הערב. הגעתי וישבתי בחצר בית האבות עם גברת שבהיותה בת חמש חוותה את מצור לנינגרד. שם במשך יותר משנתיים היה רעב קיצוני. היום סבטלנה מרותקת לכיסא גלגלים, כמעט עיוורת. ביום אחד היא איבדה את אימה שיצאה לקבל אוכל על סמך התלוש שהחזיקה, אבל בדרך גנבו לה אותו, ובחוסר כוחות היא מתה מרעב ברחוב. סבטלנה חיה בבית יתומים עד שהגיעה למשפחת אומנה.

אנחנו יושבות די קרוב זו לזו, קשה לי מאוד לפענח את דיבורה, המילים יוצאות ישר מהגרון, הצלילים נמתחים, משנים את צורתה של כל מילה ומתפזרים באוויר. מעלינו עוברים מטוסי קרב  – אחד, ועוד אחד, ואחר כך נשמעים פיצוצים חזקים של כיפת ברזל פעמים רבות, הלב שלי מתחיל לפעום במהירות, וסבטלנה שקועה במחשבות שלה: 

״איבדתי לגמרי את הקול, לגמרי, הגרון כבר לא יכול כלום״ (היא אומרת זאת לא ברור, אבל אני מצליחה להבין).

אני מציעה שהיא תתחיל לזמזם משהו לעצמה בקול פנימי (אני מרגישה שגם לי עכשיו נחוץ צליל פנימי, רטט מרגיע. והינה היא פוצחת בשיר "מִפְרָשׂ בּוֹדֵד מַלְבִּין בָּאֹפֶק"... ואני מצטרפת אליה. אנחנו שרות את השורה השירית הזאת. השיר מרגיע אותנו, אני כבר לא כל כך מפחדת וסבטלנה חשה בדידות רבה כל כך.

מִפְרָשׂ בּוֹדֵד מַלְבִּין בָּאֹפֶק

בִּתְכֵלֶת יָם וְעַרְפִלָּיו

מַה יְּבַקֵּשׁ בְּאֶרֶץ רֹחַק

מַה בַּמְּכוֹרָה עָזוֹב עָזַב?

הוֹמִים גַּלִּים, שׁוֹרֶקֶת רוּחַ

בַּחֲרִיקָה הַתֹּרֶן מָט

אֲבוֹי, לֹא אֹשֶׁר מְבַקֵּשׁ הוּא

וְלֹא מֵאֹשֶׁר הוּא נִמְלָט.

תַּחְתָּיו סִילוֹן בָּהִיר מִתְּכֵלֶת,

עָלָיו קַו שֶׁמֶשׁ זוֹהֲבָה,

וְהוּא, סוֹרֵר, שׁוֹחֵר לָסַּעַר,

הֲכִי בַּסַּעַר הַשַּׁלְוָה!

מיכאיל לרמונטוב, 1832 

תרגום/נוסח עברי: לאה גולדברג

ניתן להקשיב לשיר בעברית כאן

יצחק ופיהוק

יצחק כמעט כל הזמן שרוי במצב של מתח פנימי, המתבטא בגוף דרך פריקה סומטית: אצבעותיו זזות ללא הרף כאילו מנסות "לכרוך" משהו, הרגליים עושות מיקרו-תנועות, כאילו הוא כל הזמן עולה במדרגות לעבר יעד בלתי מוגדר. אפילו הדיבור שלו חפוז – הוא כאילו מבקש לספר לי את כל קורות השבוע בנשימה אחת. ואחר כך – קיפאון. אין לו אוויר.

בהדרגה במפגשים שלנו מופיע טקס ספונטני –  של "שאיפת אוויר". לפעמים לנשימה מתלווה פיהוק עמוק, כל כך מידבק, שאני בעצמי מפהקת בתגובה לפיהוקים שלו. שנינו מחייכים. דרך הפיהוק גופו חי יותר, תחושה של "אני כאן", המתח הפנימי נסוג. בהדרגה הפיהוק עוזר לו להרגיש נוכח.

היום יצחק מספר על ציפור שמגיעה כל יום למחלקה בבית האבות. הוא מתאר אותה קלה, חופשית, חיה. נראה שהתבוננות זו מחייה גם בו משהו – הוא מחייך, עיניו נעשות בהירות יותר. לראשונה במילותיו נשמעת לא רק חרדה אלא גם שמחה. אנחנו שמחים יחד באורחת הקטנה, החשובה והחיה. אחר כך הוא חולק איתי סיפור על ציפור ולטאה. הלטאה אומרת לציפור: "לא משנה כמה גבוה תעלי ותעופי – בסוף כולנו נגיע לאדמה".

יצחק אומר זאת ברוגע. בקולו אין אימה, אין תבהלה. הוא לראשונה נוגע בשקט במוות. ובעת הזאת –  יש לו מספיק אוויר. הוא נושם. הגוף שלו לא רועד, כמו קודם. רק פיהוק. עמוק. חי.

מילה

מילה בת 98, משתתפת בקבוצה שבועית. היא מדברת מעט, לפעמים היא שרה יחד  עם חברות הקבוצה, במיוחד מצטרפת לשיר ״א יידישע מאמע״. מילה כאילו מתבוננת על החיים מרחוק, היא כאן ולא כאן בו־זמנית, שרויה בשלווה מוחלטת. באמצע מפגש קבוצתי ברגע של דממה מוחלטת מילה אומרת לאט ובמסתורין: "הקיץ האחרון שלי כבר התחיל". וכך באמת קרה. מילה הלכה לעולמה בשלווה ובקבלה עוד באותו קיץ.

 * הבהרה - כל הפרטים המזהים של המטופלים שונו כדי להבטיח חיסיון והגנה על פרטיותם.

מאשה בוידק: boydekm@gmail.com