שלוש דלתות, יפעת קייטס
- לפני שעתיים (2)
- זמן קריאה 3 דקות
תדמיינו הזדמנות.
מעגל של כיסאות, ובמרכזם במה.
הכיסאות מתמלאים באנשי מקצוע סקרנים. אולי כי תליתי שלט בכניסה: "מרגישה צורך להכין אתכם שהתוכן של הורבט שאציג היום הוא לא פשוט".
העיניים מופנות אליי, אני הקול של המטופל.
הוא אינו עומד על הבמה בגופו.
אני מרגישה שלא יהיה נכון להקריא את הוורבט מבלי להציג את המרחב שבתוכו הוא נכתב. לא רק את החדר אלא את הדרך אליו. כדי להביא את המטופל לפגישה אני עוברת דרך שלוש דלתות. בכל אחת מהן מתרחשת אותה פעולה בדיוק:
מפתח נכנס למנעול,
סיבוב,
פתיחה,
מעבר,
סגירה,
נעילה.
ושוב.
ועוד פעם.
רשרוש המפתחות מלווה כל צעד. יש צליל לדרך מהחוץ אל הפנים. כשאני אוספת אותו אנחנו עושים את אותה הדרך יחד. כשהפגישה מסתיימת, הדרך חוזרת על עצמה.
לבד.
ביחד.
ביחד.
לבד.
בידיי אני אוחזת בערֵמת דפים שהכנתי לקראת המפגש הלימודי והמקצועי הנדרש ממני: אנמנזה וורבאט. אבל על הבמה, אני יודעת, אציג את שלל חלקיו. בעיקר את אלה שלא יימצאו בערֵמות הקלסרים הדהויים:
את אהבותיו.
את חלומותיו.
את כישוריו.
סיפור חיים שלם, שנאסף בעדינות ורגישות במרחב הקשר.
אני מקריאה את הורבט. שפתיי יבשות, ליבי הולם. אני חושבת על עצמי ועל הצורך לשמור על השומעים. "מאוחר מידי", זה כבר קרה. הם כבר הפכו לעדים. הם כבר בפנים.
הקהל מתבקש להגיב, חושיי מתחדדים. מה הם שמעו וייקחו איתם גם אחרי שהאור בחדר יכבה.
אחת הבנות בעלת קול אימהי חכם אמרה "המעשה הטיפולי מזכיר לי את עבודתו של איש זק"א אחרי שבעה באוקטובר". מעניין שזאת מטפלת שיוצרת בחימר, בחומרי אדמה. בתחילה נבהלתי מהדיבור על המוות, אך ככל שהדימוי שקע בי, הבנתי שהיא לא דיברה על המוות, היא דיברה על האיסוף. על הניסיון הבלתי אפשרי לא להשאיר אף חלק מאחור. מטפלת נוספת תיארה את המעשה הטיפולי כבניית מגדל של קוביות "הרגשתי שאת מניחה שתי קוביות והוא מפרק אותן ואת שוב מניחה שתי קוביות והוא שוב ושוב מפרק אותן וכמה סבלנות והכלה יש בך, אין ייאוש, אני שומעת תקווה", חשבתי כמה החזרתיות תואמת את השפה שלו, את אופן הביטוי של מילים חוזרות, כאילו פעם אחת אינה מספיקה לתאר אימה.
היה גם כעס. איך לא ראו. עצרו. הגנו. איפה הייתה המערכת בכל כך הרבה נקודות שאפשר היה לעצור בהן. עניתי בצער: "היו שראו. פעולת הראייה אינה מספיקה. דרושה פעולה, פעולה ואומץ. אולי הקושי הוא לקבל שלא הכול אפשר, תמיד. שאין שליטה על הכול. החיים מתקיימים."
איך את לא מפחדת? זאת שאלה שאני נשאלת תכופות.
התשובה שלי נמצאת בירושה שקיבלתי מאימא שלי ומסבא שלי: לראות את האדם כמכלול.
למדתי לפחד באופן אחר. לפחד יש כמה מופעים.
גם את המחזה "אשכבה" של חנוך לוין הזכיר אחד המשתתפים, איש תיאטרון. חשבתי על המטופל שלי שהוא כמו העגלון במחזה ששכל את בנו ומבקש מנוסעיו אמפתיה, מרחב לחלוק איתו את הכאב. ואף אחד לא מספק לו את הבקשה האנושית – לא להיות לבד.
היו שהתעניינו בשאלה איך מלקטים אנמנזה ארוכת שנים. כמה השקעה זה דורש. קלסרים כמו מצבות זיכרון של אשפוזים שממנו יוצא תסריט שנגנז ברוח הזמן.
ואני כבמאית, הסטתי את הזרקור והראיתי תקווה מחייה.
כשהמסך יורד, אני חושבת על המטופל שלא ידע שהוא היה שחקן ראשי בהצגת חייו, כשהוא עצמו נעדר ממנה. האם הידיעה על כך תקל את בדידותו? תספק לו את הכמיהה החוזרת ונשנית להיראות? להיות מושא אהבה?
הכיסאות נערמו.
ערֵמת הדפים עם האנמנזה והוורבט נשארו בידיי, הכנסתי אותם לתיק הגב שלי. שם נגעו אצבעותיי במפתחות הדלת כמו סימן.
נשארתי עם המחשבות שלי.
הוא נשאר איתי.
אוגוסט 2026
יפעת קייטס Makoma.yifat@gmail.com
מטפלת באומנות בביה"ח לבריאות הנפש שער מנשה, מטפלת באמנות ובקליניקה פרטית "מקומא", בקיבוץ ברקאי, סטודנטית בהכשרה במרכז ויניקוט לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.
טקסטים נוספים של הכותבת:
תגובות