שעה אחת במחלקה הסגורה, שרון לנדא

שעת בין ערביים. אני יושבת בחצר הבית ומביטה באלכסוני האור יורדים על צמרת עץ הלימונים ומסמנים את המעבר המופז בין היום והלילה. פסי האור משרטטים דוגמת פסים דקים על הפירות המצהיבים, ומשקיפים את העלים כך שניתן לראות את כל מערכת העורקים והנימים שמזינה אותם. לא רחוק מכאן, ברחוב הסמוך, זוהי השעה שבה מתכנסים סביב השולחנות האנשים המאושפזים במחלקה הסגורה לארוחת הערב. כמו ביקום מקביל, שבו הקיום האנושי נראה ונחווה באופן כל כך שונה. המחלקה הסגורה היא אִי של הוויה אחרת. את הדברים הבאים אני כותבת ממרחק הזמן.

חלפו שנים אחדות מאז ששימשתי כראש סקטור הטיפול באומנויות וכביבליותרפיסטית במחלקה הסגורה למבוגרים, באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים שבמרכז הארץ. בקלות רבה אני מעלה בדמיוני את מטופלי המחלקה ואת בני משפחותיהם. חלקם צפים בזיכרוני מייד. אני זוכרת את מראה פניהם, את קולם, את החדרון שהוקצה לי בלב המחלקה, את ריחות האוכל המוגש, את הצעקות, הנקישות ואת האזעקות שבהן עמדנו יחד חסרי אונים, שווים לרגע, בלי אפשרות לצאת אל המקלט. אני זוכרת את חדרי המקלחות והשירותים שהיו סמוכים לחדרי הטיפול, על ניחוחותיהם העזים ומראותיהם מכמירי הלב ומעוררי הבהלה. אני זוכרת את הצוות הסיעודי, שנדרש למשימות רבות שדורשות תעצומות גוף ונפש.

המחלקה הצפופה מחולקת לשני מסדרונות לא ארוכים: האחד לנשים והאחר לגברים, ללא הפרדה של ממש. דלת כבדה וגדולה חוצצת בין המחלקה לבין כל השאר: הקפיטריה, הגינה המטופחת, פיסת השמיים. כמו מרחיקה עוד יותר את העולם הרחב המתקיים בחוץ. מול הדלת ניצב דלפק שמאויש כל הזמן על ידי הצוות הסיעודי המותש, שמפקח בקפדנות על כל מי שיוצא ונכנס.

במחלקה פועל צוות רב־מקצועי שמורכב בעיקר ממתמחים ומסטודנטים בשלבי הכשרה שונים, שמתרוצצים ללא מנוח במסדרונות. כל אחד טרוד במטרותיו ובמשימותיו הרבות, חסר פניות וחסר פנאי. אני זוכרת חצר עישון מגודרת, זעקות ובכי, קריאות מצוקה ואת כולנו רצים החוצה לסייע. מערכת של מנעולים, דלתות נטרקות, נקישות מפתחות המסתובבים בחורי המנעולים שוב ושוב ושוב. אני זוכרת לחצני מצוקה בתחתית השולחן ועל הצוואר.

בתום ריאיון הקבלה ביקשתי מהפסיכיאטר שעומד בראש המחלקה שייקח אותי לסיור קצר. הוא נראה מעט מופתע מהבקשה, אך נענה בחיוב. אני זוכרת שנדהמתי מקוטן המקום, מהצפיפות, מהדלות, מהעובדה שחדרי המטפלים נטועים בתוך המחלקה ומריח העישון העז שדלף דרך הקירות. זו הייתה חוויה קצרה ומסחררת. ידעתי שאחזור לשם בקרוב. מאוד רציתי.

תמיד נמשכתי למקומות שהם אקס־טריטוריות: מרחבים לימינליים בין מציאות ללא מציאות –בתי כלא, מוסדות לנוער בסיכון, בתי אומנה ורווחה, מוסדות שיקום ומחלקה פסיכיאטרית. את הדוקטורט שכתבתי הקדשתי למחקר של מרחבי ביניים כאלה ואחרים, לאזורי הסף שבהם אנשים חווים ומתהווים.

בשבוע השני שלי במחלקה הכרזתי על פתיחתה של קבוצת ביבליותרפיה שבועית. על מנת להכיר את אוכלוסיית המטופלים הזמנתי אל הקבוצה את כל מי שחפץ להגיע, ללא סינון. אל המחלקה הסגורה מגיעים אנשים המתמודדים עם מצב נפשי אקוטי. חלקם מתאשפזים מרצונם, אך רבים מהם מאושפזים בכפייה משום שהם מהווים סכנה לעצמם או לאחרים. חירותם למעשה נשללת, ולכן רבים מהם מתנגדים לאשפוז הכפוי ואף מנסים לברוח.  חלק ניכר מן המטופלים נמצא במצב פסיכוטי פעיל ואי־שקט ניכר, וכולם נמצאים תחת השפעתן של תרופות הכרוכות לעיתים בתופעות לוואי קשות.

ביבליותרפיה היא שיטה העושה שימוש בקריאה ובכתיבה למטרות טיפוליות. אפשר לטעות ולחשוב שלאדם במצב פסיכוטי לא תתאפשר ההתארגנות הנדרשת לקריאה או לכתיבה של טקסט. מניסיוני – אין זה בהכרח כך. בהינתן מרחב, מקום, זמן והחזקה ברורה ובלתי מתפשרת, פעמים רבות האדם ימצא בתוכו את הכוחות להתארגן באופן מספק כך שיוכל להביא את עצמו אל המפגש ולהיתרם ממנו. לא אחת תהיתי על הפער בין הדמות שנגלתה לי במהלך המפגש הקבוצתי לבין זו שפגשתי אך דקות ספורות לאחר מכן, מחוץ לחדר.

העבודה הביבליותרפויטית, ובכלל העבודה הטיפולית באמצעים אומנותיים, יכולה לצאת נשכרת דווקא בשל הדמיון הפתוח לרווחה המתאפשר במצבי הנפש השונים החורגים מהמצב ה"נורמלי". מצבים אלה מתאפיינים בריבוי אסוציאציות, ערבוב של מציאות ופנטסיה, שיבושי שפה, דימויים, מטאפורות ומטונימיות ייחודיים. הביבליותרפיה מאפשרת "יציקה" של התכנים הנפשיים והמחשבתיים המציפים לתוך ביטוי מילולי או חזותי, ומעניקה להם צורה. פעמים רבות הכתיבה פותחת ערוץ נוסף, שבו האדם יכול לבטא את ה"שיגעון" שלו גם מעבר למופעים הבלתי קוהרנטיים הנראים לעין, ובכך לחשוף את "ההיגיון שבשיגעון" הפרטי שלו.

קבוצה המתנהלת בתוך מחלקה סגורה זקוקה למסגרת שההחזקה בה נוקשה הרבה יותר. יש צורך בשמירה הדוקה על הגבולות ובחידוד תדיר של נוהלי הקבוצה. לכל מטופל נתתי מחברת פרטית, אותה הקפדתי לאסוף בתום כל מפגש ולאחסן במגירה נעולה בחדרי. כלי הכתיבה וכל חומר יצירה שהוגש נאספו בקפדנות, משום שהיו עלולים לשמש לפגיעה עצמית או לפגיעה באחר. בתחילת כל מפגש, ניתן היה לחוש בציפייה חסרת הסבלנות של חלק מן המטופלים לקבל את המחברת האישית. במקום שבו הפרטיות נגזלת כמעט לחלוטין, שימשה המחברת מקום בטוח, פרטי ושמור.

בעבודה עם אוכלוסיית מתמודדי הנפש ובמיוחד בזמן אשפוז, קל לטעות ולחשוב שיש להציג לפניהם טקסטים פשוטים בלבד. מניסיוני, אין הדבר כך כלל. חשוב לזכור שמתחת למופע המתעתע של המחלה קיים אדם בוגר, פעמים רבות אינטליגנטי ומשכיל, שמצוי כרגע במשבר. כלל נוסף הוא שיש להפעיל בכל שבוע שיקול דעת ולא לאפשר למטופל במצב סוער מדי לקחת חלק במפגש, וזאת במטרה לשמור על התהליך הקבוצתי ועל שאר המשתתפים.

מבנה המפגשים היה יחסית קבוע. בכל מפגש הצגתי טקסט מודפס וחילקתי לכל אחד עותק אישי. לעיתים, כאשר היה זה טקסט שהולחן, אף האזנו לו ברמקול שהבאתי מהבית. שלבי העבודה הכלליים היו: הקראה כפולה של הטקסט, כתיבה, יצירה ושיתוף. חברי הקבוצה הוזמנו להגיב לטקסט עצמו ולהגיב זה לזה, לשתף באסוציאציות, לכתוב או ליצור בחומרים שונים. לעיתים הצעתי עבודה מתוך הקשרים אומנותיים נוספים: כתיבה בהשראת יצירה אומנותית פלסטית, עבודה עם קלפים השלכתיים, מוזיקה, תרגילי כתיבה ועוד. למפגשים הצטרפה סטודנטית לטיפול באומנות חזותית, שסייעה לי בכל אלה.

שרון לנדא, קולאז' מחשבות בעברית

מפגש לדוגמה

לאחר כמה חודשים שבהם הקבוצה פעלה, הבאתי לאחד המפגשים טקסט ידוע שכתב ג'ון דאן, הכולל את המשפט: "אין אדם שהוא אִי, שלם לעצמו; כל אדם הוא חלק מן היבשת, חלק מן היבשה הגדולה". הטקסט עורר שיח ער שממנו עלתה תמה קבוצתית: האם, כאנשים הסגורים במחלקה פסיכיאטרית, אנחנו מרגישים חלק מן השלם שהוא המין האנושי?

באותו מפגש האווירה הייתה נינוחה במיוחד. חשבתי שזו הזדמנות לעשות משהו קבוצתי, שבו כל אחד יוכל לחפש ואולי אף למצוא את מקומו בתוך קבוצת השווים, ולראות בה את השלם שמתאפשר כרגע. פרסתי בריסטול לבן וביקשתי מן המשתתפים לכתוב אסוציאציות, משפטים או צמדי מילים העולים בראשם כשהם חושבים על המילה "אִי". כל אחד מן המשתתפים מיהר לתפוס לעצמו חלקה על גבי המשטח הלבן, שהלך והתמלא במילים:

מים שקטים / סירה עוגנת / חופשה בקאריביים / חול רך / כל בריאה בעולם נתמכת על ידי בריאה אחרת, אבל יש כאלה שברואים רק בזכות עצמם / תנועה עדינה / שקט / נשימה / ים מלוח / יבשה ירוקה / טבע חי / שקט בבטן / הבדידות תמיד איתי / אי־רצון / אי־הסכמה / אי־שקט / לא להיות חלק / צל עצים / מפרצים / חופים שקטים / מי קריסטל / מים בהירים...

כשסיימו, הקראתי כל מה שנכתב והצעתי שננסה ליצור שיר קבוצתי מהשפע הטקסטואלי שנוצר. ביקשתי מכל משתתף לבחור משפט או מילה אחת משלו, ומשפט או מילה אחת משל מישהו אחר. את הטקסט שנוצר ליטשנו יחד.

אִי

חֻפְשָׁה בַּקָּרִיבִּיִּים:

מַיִם שְׁקֵטִים,

נְשִׁימָה,סִירָה עוֹגֶנֶת

וְיָם מָלוּחַ.

תְּנוּעָה עֲדִינָה שֶׁל חוֹל רַךְ,

טֶבַע חַי

תַּחַת צֵל הָעֵצִים,

הַיַּבָּשָׁה יְרֻקָּה

וּמִפְרָצֵי הַקְּרִיסְטָל בְּהִירִים.

כָּל בְּרִיאָה בָּעוֹלָם

נִתְמֶכֶת עַל יְדֵי בְּרִיאָה אַחֶרֶת,

אֲבָל יֵשׁ כָּאֵלֶּה

שֶׁהַבְּדִידוּת תָּמִיד אִתָּם –

הֵם לֹא חֵלֶק מִן הַשָּׁלֵם.

וְיֵשׁ אִיִּים שֶׁאֵינָם בַּיָּם.

יֵּשׁ אִי־רָצוֹן,

יֵשׁ אִי־הַסְכָּמָה,

יֵשׁ אִי־נְתִינָה לַלֵּב,

יֵשׁ אִי־שֶׁקֶט.

אֲבָל אֵין אָדָם שֶׁהוּא אִי,

שָׁלֵם לְעַצְמוֹ.

כָּל אָדָם הוּא חֵלֶק מִן הַיַּבֶּשֶׁת,

חֵלֶק מִן הַיַּבָּשָׁה הַגְּדוֹלָה.

על השיר הקבוצתי חתמו בגאווה גדולה כל הכותבים.

אחת המשתתפות ביקשה להקריא את השיר שוב, הפעם בקולה.

תחושה נדירה של שייכות ושותפות  מילאה את החדר. זו הייתה שעה של חסד טהור, כפי שתיארה רחל חלפי במילותיה היפות: "שָׁעָה שֶׁהַכֹּל יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאוֹר... / אֶפְשָׁר לַחְפֹּן אוֹר כָּזֶה [...] / אֶפְשָׁר לָנוּעַ בּוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב / אֶפְשָׁר לִשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּזָהָב / מָלֵא".

אוקטובר 2026

ד"ר שרון לנדא sharonthai@gmail.com

ביבליותרפיסטית ומטפלת בגישה אינטגרטיבית. קליניקה בהוד השרון ואונליין.

טקסטים נוספים של הכותבת:

רקמה חיה, יומן מלחמה