סימנים חיוביים - תמר נשר-רטי

צילום: נלי שפר

לפני שזה התחיל הייתי הולכת בכל יום שני לקנות ירקות אצל העיראקי.

דווקא ביום שני ודווקא אצל העיראקי. ואם יצא שדילגתי על יום או קניתי אצל מישהו אחר, משהו רע היה קורה באותו שבוע. אי אפשר היה להתחמק מזה.

אחרי הרבה זמן, כשכבר הייתי במחלקה, ניסינו להבין, אבל למרות ששיתפתי פעולה עם כל סוגי הפירושים שהוצעו לי ידעתי מצוין שזה היה ככה כי ככה זה היה חייב להיות. ושיש דברים שהם פשוט ככה.

זה לא סיפק אותם.

את הירקות הייתי מסדרת לפי צבעים (שבוע אחד מהבהירים לכהים, ובשבוע שאחר כך להפך) בשתי מגירות במקרר ובקערה על השיש, ואחרי שהייתי נחה קצת הייתי מתחילה עם המיז-אן-פלאס ומסיימת רק כשהכול היה מסודר בשורה ארוכה ומאורגנת. אם לא היו רווחים שווים בין הקעריות הייתי צריכה להתחיל מחדש, אז השתדלתי מאוד שלא תהיה לי סיבה להתעצבן. אחר כך הייתי נופלת למיטה בבת אחת ונרדמת בלי הכנה.

בכל יום שלישי הייתי קמה מוקדם מאוד, הרבה לפני שהשכן מהקומה שמתחת היה מעמיס על הטוסטוס את העיתונים לחלוקה. זה היה היום הכי יעיל בשבוע, זה היה חייב להיות, ותמיד ניצלתי אותו טוב טוב. הכנתי שני סוגי מרק וכמה תבניות של תפוחי אדמה ועוד כל מיני ירקות בצורות בישול שונות. אחרי שחילקתי לקופסאות פיזרתי שווה בשווה בין המקפיא למקרר, ובגלל שבשלב הזה שאריות האור כבר התפזרו והחושך נפל, הייתי מתיישבת עם כוס תה במרפסת שמול הגינה של הכלבים ולא יודעת את נפשי מסיפוק ואהבה.

גם עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלו בקבוצה לכתיבה יוצרת של הפתוחה, אני לא יודעת למה בחרתי להתחיל דווקא בזה. הרי כולנו יודעות שלפני העיראקי ולפני ימי שני הייתי אני, נקרא לי טי"ת לצורך העניין, סגנית מנהלת בית ספר יסודי בעיר גדולה ומתפתחת שנקרא לה מ"ם, אמא לשניים ואשה לאחד. עבדתי ותפקדתי ושמחתי ונעצבתי, והעולם שלי היה ברור ומובחן. לא היו הפתעות מיוחדות, וחוץ מתקופה אחת נשכחת שלא יצאתי מהמיטה במשך שלושה שבועות הייתי בסדר. גם בפנים וגם בחוץ. או כמו שהמטפלת בחיות שלי אומרת – גם בבית וגם תחת כיפת השמיים. או שככה לפחות חשבתי.

(חנית, הטקסט כתוב די יפה אבל מרגיש מרוחק ומנותק, והכתיבה לא מאפשרת להזדהות איתך. גם לא ברור הקשר של מוכר הירקות למה שאת מספרת. תנסי להכניס אותנו לחוויה שלך. אולי תתארי מתי הרגשת שהדברים מתחילים להשתנות)

יום אחד הכול היה אפור. אבל לא אפור רגיל, מין אפור סמיך שאפשר ממש להרגיש אותו על הגוף והוא שורף את העור. אני יודעת שזה היה לפני שהקפדתי על העיראקי, כי הגיע יום שני ותכננתי להתארגן לבית הספר אבל לא הצלחתי לקום. היה אפור בתוך הראש שלי והיה אפור בחדר והנשימה שלי גם היתה אפורה וזה היקשה מאוד על התנועה. אני חושבת ששכבתי ככה איזה שעה וחצי, ובגלל שהאיש והילדים יצאו בינתיים מהבית החלטתי לנתק את עצמי ממה שקורה ולקום. מאותו רגע הכול דרש מאמץ, ככה שהייתי מתעייפת מהר מאוד וגם לא כל כך התרכזתי. שמתי לב לזה כשבמקום להיכנס ללמד הלכתי לחדר המורים והתחלתי לבכות. בעמידה ובלי דמעות בכיתי, אבל לא הצלחתי לעצור את השטף הזה שנבע מבפנים פנימה והגיע עד סוף העולם. אחר כך היו עוד כמה ימים שהתאמצתי נורא לתפקד, כלומר להיות, אבל הם הסתכמו ביציאה קשה מהמיטה. התלבשות מהירה לפני שזה ייפול עליי שוב. נסיעה חפוזה לבית הספר. התרסקות על הכיסא בחדר שלי ואי יכולת לקום משם. ביום השלישי הגיע האיש לקראת הלילה וסחב אותי על הגב כי לא הצלחתי לזוז.

ככה התחילו החיים השניים שלי.

(זה קצת יותר טוב, ומתקרב לכללים שדיברנו עליהם בפגישות שלנו. תני לסיפור לצאת, בלי לחשוש ממה יהיה! תני לנו להתקרב אלייך, זה חשוב מאוד)

אחר כך באו ימים ארוכים, ארוכים מאוד, ימים ללא סוף. הם חולקו למקטעים של שעות, ואז לדקות, ואז לשניות, ואז ליחידות זמן שלא היתה לי מילה בשבילן אבל הן הרגישו, כל הזמן, כמו ציפורן שחורטת לאט מאוד על לוח גיר. הבנתי שנכנסתי לממד מקביל, כשכל העולם נמצא בעבר האחר ואין לי יכולת, או כוחות, לחבור אליו.

בגלל שלא היתה משמעות לזמן, כל התקופה הזו נראית לי עכשיו כמו עיסה לא מובחנת של פעולות ומקומות ואנשים. אין לי מושג, אני באמת לא יודעת, איפה הייתי ומה עשיתי. כלומר, אני זוכרת שהייתי בבית כי באותה תקופה כבר הפסקתי לעבוד, אבל מה עשיתי – אין לי שום תמונה של זה. לפעמים אני מסתכלת על התכתבויות מאותם ימים, אבל זה מרגיש זר נורא ולא שלי, ואני ממהרת להתרחק.

(חנית, תעצרי רגע וקחי אוויר: הרבה אוויר בבקשה. את לא ברורה וקצת מסתבכת. תיצמדי לעובדות ותתארי רק אותן – כמו שהדגשתי במפגש שלפני האחרון)

כל הדבר הזה נמשך כנראה כמה שבועות, אולי חודשים. אין לי דרך לחשב את זה. מה שבחוץ נעשה דחוס יותר ויותר, ומה שבפנים הלך ונפרם. לאט לאט הוא התפורר, אבל באופן כזה שכל תנועה כיבתה עוד חלק בתוכי שהצליח להתקיים עד אז. ההליכה נעשתה קשה והישיבה הכאיבה והשכיבה עינתה אותי, ואחר כך היה קשה לחשוב ולזכור וגם להסתכל מהחלון שבחדר השינה על עורב אפור נאחז, רגע לפני שהאור נעלם, בענף של ברוש.

זה היה לפני העיראקי, כי מה שבטוח זה שבאותה תקופה לא היה אוכל בבית. האיש ארז את עצמו ואת הילדים והתפנה לאמא שלו, ואני הושארתי בבית והונחיתי לנוח מנוחה נכונה. ואם לא השכן מלמטה, שכשהיה חוזר מהקו היה נכנס בשקט ומניח על השולחן הקטן (שכבתי באותם ימים על הספה בסלון, והוא סידר לפעמים את השמיכה ככה שתכסה לי את הרגליים) בקבוק מים ולחמנייה עם גבינה צהובה, אם לא הוא

בכל אופן, אם לחזור לעובדות. היה קשה. היה פגום לתפארת. ניסיתי לאסוף את מה שניסיתי לאסוף ולא הצלחתי.

(מה יכול לעזור לך להיצמד לסיפור? דיברנו על זה שחשוב מאוד שתספרי אותו בצורה כרונולוגית ורציפה, את זוכרת? איך שהדברים מסופרים כרגע מקשה על הקורא להתחבר, וזה חבל)

דברים שהלכו לאיבוד

1. העבודה

2. חברות

3. האיש

4. הקשר עם הילדים כמו שהיה עד אז

5. זיכרונות

6. תקווה

7. אני

העולם הישן שלי הלך והתרחק. עברו כמה שבועות, אולי חודשים, מאז שהפסקתי ללכת לבית הספר. בהתחלה עוד היו מתקשרים לנסות לבדוק מה איתי, אבל בגלל שלא כל כך שיתפתי פעולה, וגם מפני שהזמן בעֵבר ההוא מתנהג אחרת, הטלפונים גוועו בהדרגה עד שפסקו לגמרי. האיש ניסה לעזור, אני לא טוענת שלא, אבל היו לו החיים לטפל בהם – וגם הילדים לא כל כך עזרו בזה. והיה השכן מלמטה, שהיה אולי היחיד שהבין משהו על המצב שלי. כי עובדה שכשהייתי פוקחת חצי עין ורואה את הגב שלו מתרחק עבר בי רטט. וחוץ מזה הייתי לבד.

(הנה, פה את מתקרבת. תרחיבי על הלבד הזה, חנית. עכשיו אני מרגישה שאני רוצה להבין קצת יותר)

אחרי הפעם ההיא שיום הלימודים הסתיים ואילו אני לא הצלחתי לקום מהכיסא שישבתי עליו ללא תנועה מאז הבוקר, וכשכולם עזבו כבר את בית הספר ואני נותרתי שבויה בחדר הסגניות, וכשירד הערב והיה חשוך נורא אבל לא הצלחתי לחשוב מה אני צריכה לעשות – אחרי הפעם ההיא הדברים השתנו בקצב שלא הכרתי. הפסיכולוגית שקדמה למטפלת בחיות הסבירה לי שחוויתי התמוטטות ושכנראה התעוררה חוויה קדומה שלא היה לה רישום בנפש ושזו הסיבה שהיא כל כך מפחידה. הבנתי על מה היא מדברת אבל לא הראיתי את זה. ובכל מקרה, כשעברנו לדבר על השלב שבא אחר כך, אחרי שהאיש עזב ונשארתי לגמרי לבד, היו לה הרבה פרשנויות וזה השאיר אותי קצת רדומה.

למשל יום שני אצל העיראקי. הפסיכולוגית טענה שזה היה ניסיון להכניס סדר בבלבול שחוויתי ושזה איפשר לי להישאר קרובה למציאות. גם על השכן מלמטה היה לה מה להגיד, ואני חושבת שעד הסוף היא לא האמינה שבאמת היה בינינו משהו. את הימים הארוכים שהושארתי לבד בבית היא סיכמה כמשאלה עמוקה להיראות בעיני מישהו. זה לא שלא היה משהו בדברים שלה, אבל בשלב מסוים בחרתי לשתוק ולאפשר לטיפול לעשות את העבודה.

אז האיש עזב והייתי לבד. זה היה מבהיל, אבל לא הייתי פנויה לחשוב את זה. נכנסתי לסחרור של בישולים ואפיות, ככה שזרקתי מדי יום את כל האוכל שבישלתי ביום הקודם כדי לפנות מקום וחוזר חס וחלילה. זה היה כל כך אינטנסיבי שלא יכולתי להרשות לעצמי להפסיק ויצא שלא ישנתי כמה ימים. אחר כך קרה מה שקרה במרפסת מול גינת הכלבים בדיוק ברגע שהשכן מלמטה נעצר עם הטוסטוס קצת אחרי הפס של החניה. זה היה סימן מובהק.

ואז האמבולנס. והכניסה למיון. והבדיקה הגופנית. והפגישה עם הפסיכיאטר התורן. והכניסה למחלקה. והצליל של המנעול. רות, סוף.

(חנית, הסוף הזה הוא גם התחלה חדשה, את זוכרת שדיברנו על זה? איך התחלת משם? תני לנו להתקרב אלייך. זה יעזור לך)

מאז שנכנסתי התנתקתי לגמרי ממה שהיה קודם. לא הסכמתי לפגוש את הילדים, וכשרציתי הם כבר היו במקום אחר. הבנתי את זה, אבל הרבה פעמים הייתי צריכה להגן על עצמי וביקשתי שינעלו אותי במרפסת הקטנה שליד הריפוי בעיסוק. זה עזר לי לסדר את המחשבות ולהתחיל להיזכר.

(במה נזכרת? תני לנו עוד מזה)

לא רוצה

(את שוב מתרחקת. תמשיכי את הסיפור, חנית.)

דברים שעוזרים לי להירגע

1. קול שחרור על האנטנה שליד החדר

2. לסדר ירקות לפי צבעים

3. מים זורמים

4. לדפדף בבורדה

5. תמונות של הילדים

6. לשכוח

מאז שעברתי לפתוחה הדברים פשוטים יותר, ויש לי הרבה חופש. לפעמים זה מפחיד, אבל אני יודעת לאן אני רוצה להגיע ומצליחה להחזיק את זה ולא ליפול. אתמול צלצל אליי השכן מלמטה. הוא אמר שהוא חושב עליי ושהוא בטוח שיהיה בסדר.

(נראה לי שחשוב לך לסיים עם תקווה. זה חשוב, חנית, ולמרות שהסיפור לא מובן כל כך – המאמץ שלך מורגש. אולי בהמשך תרצי לספר לנו את הסיפור בצורה יותר מאורגנת)

ההתחלה

אמא שלי ילדה אותי בגיל 28. מהתמונות נראה שהייתי תינוקת יפה ורצינית. אני יודעת שהיא תפרה לי הרבה בגדים לפי גזרות שהעתיקה מגיליונות של בורדה. כשהיתה בת 33 מתה מקריסת כבד אחרי שכמה ימים קודם בלעה כך וכך חפיסות אקמול. ביום ההולדת הארבעים שלי קיבלתי מדוד שלי את היומן שלה. כמה שבועות אחר כך לא הצלחתי לקום.

תמר רטי, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מדריכה : tamar.reti@gmail.com

צילום: נלי שפר

הסיפור זכה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" תשפ"ו.