מחשבות על שברי ביצים, 2026, אילנה לח

הטקסט הזה נכתב בהמשכים – בין שבר לשבר.

התחלתי לכתוב את הטקסט הזה בראשי כמה וכמה פעמים מאז שהוקסמתי מיצירות האומנות שראיתי בביקורי הראשון בווייטנאם באפריל 2023. באופן טבעי התחברה טכניקה אחת לשברי הביצים, שאני מציעה בסטודיו כחומר ליצירה, זמן רב לפני שהתוודעתי לאומנות הווייטנאמית.

Nguyễn Duy Phong, Hanoi, 2025

ב־8 באוקטובר 2025, רגע לפני שעליתי על הטיסה מווייטנאם הביתה, התיישבתי לכתוב. זה היה  בעקבות  סדנה אינטנסיבית בבית הספר לאומנות הלכּה בטאי־הו, בית הספר המרכזי המלמד את השיטה בהאנוי. הסכם הפסקת האש בעזה עמד להיכנס לתוקף, והייתה לי תקווה זהירה שאולי שלב ייצור השברים האינטנסיבי עומד להסתיים, ויהיה אפשר להתמקד באמת במה שניתן לעשות עם השברים.

המשכתי בכתיבה במרְץ 2026, בעיצומה של המלחמה עם איראן, כשעוד שברים המשיכו להיווצר. וייטנאם היא עבורי מקור להשראה בשל היופי שבאומנות וגם לנוכח תהליך השיקום שעברה המדינה שסבלה שנים רבות כל כך. המלחמה האיומה, שהשתוללה שם במאה הקודמת, השאירה את הארץ היפה הזו מדממת והותירה המוני חיילים אמריקניים פצועים בגוף ובנפש.

ארבעים שנה אחרי סיום המלחמה ההיא – וייטנאם היא ארץ יפהפייה, וכלכלתה מתפתחת במהירות. הנרטיב הלאומי מספר סיפור על גבורה וניצחון, ואין מקום לטראומה ולשבר בשיח הציבורי, כפי שאפשר לראות בנושאי היצירות המתארות את המלחמה  ומוצגות במוזאון הלאומי בהאנוי אבל השבר נוכח בחומר המשמש ליצירה.

כשחזרתי לווייטנאם בסתיו 2025, חיפשתי אפשרות ללמוד את השיטה המסורתית לעבודה עם שברי ביצים. מצאתי בהאנוי בית ספר המלמד אומנות וייטנאמית המבוססת על שימוש בלכּה, וביליתי שלושה ימים בלימוד צורת העבודה עם שברי ביצים בהנחייתם של שני מורים שהם גם אומנים פעילים –  Nguyễn Duy Phong ו ־Prof. Tuấn Tran Anh

הלכה בווייטנאם, כמו במדינות אחרות במזרח אסיה, נמצאת בשימוש יותר מאלפיים שנה, בדרך כלל לצורך ציפוי רהיטים ותמונות המוצגות בארמונות המלך ובמקדשים. היא משמשת להגנה על רהיטי עץ ועל יצירות אומנות מפני חרקים ומעניקה לחפצים אורך חיים. הטכניקה של ציור בשברי הביצים הייתה בשימוש באומנות הווייטנאמית זמן רב לפני המלחמה. בזמן המלחמה עם ארה"ב ניסו אומנים רבים להביע את המתרחש באמצעות הטכניקה המסורתית הזאת. המורה שלי הסביר שהשיטה התפתחה מכיוון שווייטנאם לא הייתה ארץ מפותחת ומתועשת, לכן האומנים הווייטנאמיים השתמשו בכל מה שמצוי בטבע. ההשפעה של השלטון הצרפתי והשפעת הקומוניזם הסובייטי ניכרות היטב בסגנון הציורים שאפשר לראות במוזאונים. אבל החומר הבסיסי, שברי הביצים, הוא ייחודי לאומני וייטנאם. 

וכך ישבתי בהאנוי, בחוץ השתולל טייפון, שהעיר לא ידעה כמותו זה עשרות שנים. המים גאו ברחובות והציפו את הכבישים, ואני למדתי מהמורים הווייטנאמיים לעבוד עם שברי ביצים. את שלבי העבודה אתאר כאן באמצעות תמונות מהעבודה שעשיתי שם.

בשלב הראשון יש להכין את הבסיס. זוהי פלטת עץ מצופה לפחות בשלוש שכבות של צבע לכּה שחור. בשלב השני רושמים את הדימוי בעיפרון על גבי המשטח השחור. הדימוי שעלה בדעתי מייד היה כמובן חתול.

בשלב השלישי מדביקים את שברי הביצים. המורה מכין מראש שברי ביצים בכל מיני צבעים: לבן, גוונים שונים של חום, הנוצרים מבישול הביצים במים עם שקיות תה, וגם גוני אפור ושחור, הנוצרים משריפת שברי הביצים. מדביקים בזהירות את השבר בדבק מגע.

השבר יכול לסמן צורה או שהוא משמש ליצירת טקסטורה. אחרי שמניחים את השבר מרסקים אותו בעדינות עם ידית המכחול, ומפזרים את השברים בצורה הממלאת את השטח. כל זה דורש זהירות רבה, מיומנות ועדינות. לי אין כל כך הרבה סבלנות...

אחרי שיצרתי את הדימוי המרכזי, התחלתי לעבוד על הצורה, כפי שהנחה המורה.

צריך לחכות שהעבודה תתייבש, ואז אפשר לבחור צבע ולצבוע מעל שברי הביצים כדי למלא את הסדקים שבין השברים, ולכסות את כל הצורה.

אחרי שמחכים לפחות יום, משייפים את הצבע שהתייבש בנייר זכוכית. כך בעצם מסירים את המיותר, ומתגלה הצורה השלמה הבנויה משברים. יש צורך לשייף את העבודה בזהירות כי החומר רגיש, במיוחד אם משתמשים בעלי כסף. שברי הביצים רגישים פחות, ואותם אפשר לשייף בכוח רב יותר. הרקע מסביב גם הוא דורש שיוף היוצר את המרקם המיוחד.

חשבתי על כמה סבלנות נחוצה כדי להסיר את הכיסוי מהשברים, ואיך לעשות זאת בנקודת הזמן הנוכחית, זו פעולה שיש בה תקווה. אבל צריך לחשוף את השברים וזו עבודה קשה מאוד, במיוחד כשיש כל כך הרבה שכבות שהצטברו במהלך השנים, שכבות המכסות על כאב ועל שבר, ברמה אינדיווידואלית וקולקטיבית.

הרעיון שההרס הוא בסיס ליצירה נמצא בבסיס האמונה של מטפלים רבים. האמירה שכל פעולה של יצירה היא קודם כל פעולה של הרס, מיוחסת לפבלו פיקאסו. אנחנו גם מכירים את הרעיון של הקינצוגי – המדגיש את השבר ואת התיקון. כאן שברי הביצים אינם משמשים לתיקון השבר. הם חומר הגלם, ככה, כשהם שבורים. הם מייצרים מרקם, צבעוניות, טקסטורה. אפשר לצייר בהם. אבל צריך לעשות זאת בזהירות ובשליטה. זו אינה עבודה המאפשרת קתרזיס – להפך, זו עבודה הדורשת ריכוז, ארגון ושליטה.

ושוב, גם כאן בטכניקת שברי הביצים הווייטנאמית, האומנות מצליחה להחזיק את מה שכלי המשחית של המלחמה הורסים –  לבנות ולחבר מתוך השבר. כל אלה הם חלק מהנפש האנושית –  ההרס והבנייה, האכזריות והחמלה, או כמו שאמר זאת יונג: "הטבע האנושי מסוגל לכמות  אין-סופית של רוע, והמעשים הרעים אמיתיים כמו הטובים" (Jung, 1959, בתרגום חופשי שלי).

מקורות:

Jung, C. G. (1959). Aion, (Translator: R.F.C Hull). Bollingen series XX, Princeton University Press.

אילנה לח: elana.lkh@gmail.co