מחטים וסיבים, ניבה בר-שמעון

חור כניסה וחור יציאה.

בד פצוע.

שובל מדמם של חוט מלווה, נקרע או מאבד את עצמו בדרך.

חור ועוד חור.

מחט עולה ויורדת, לפרקים קרובה מאוד לפנים, לעיתים רחוקה. לפעמים נעלמת מאחורי מסך, אפשר רק לנחש מאין תחזור. יד מיומנת מזהה דרך סיבים אטומים של בד את תחנת העצירה הבאה. יד מיומנת מופתעת פחות בזיק של כאב.

חיבורים־חיבורים־ ברווחים שווים־משתנים־מתקרבים־מתרחקים מאפשרים לבד להתרופף בין התפרים, להיפתח להצצה, לגלות אניצי מילוי.

וחוזר חלילה, מעייף, ומאמץ את היד, את המרפק, את הכתף, כהיקף הלולאה כך עצמת הכאב. פתאום החוט נגמר ודורש התארגנות מחדש – חדירה מחודשת לקוף העיקש, חוט סרבן מתפזר משלח שלוחות, נרטב ברוק ונאסף.

הידוק. קשירה. ליפוף. מעבר. טעות ופרימה, אכזבה. חרטה.

קשר שברח והשתחרר מנפץ מאמץ ארוך וממושך. חוט שהסתבך יוצר קשרים בלתי רצויים עם עצמו.

חוליות צוואר דואבות, עיניים דומעות ממאמץ, כרית אמה מחוררת אומדת את קושיו של הבד.

וסיב נפגש עם מחט במקום אחר. הפעם זוהי מחט אחרת, חדה באופן בלתי נתפס.

היא פוצעת צמר, פציעה מחברת, תופסת, אוגדת, נועלת, מדביקה. פוצעת גם את היד ומצרפת אותה לרקמת עור צמרי, הופכת אותה למשטח עבודה רגיש. מחט מרשרשת בקצב משתנה, מקדישה פעם מאמץ מרוכז באזור קטן ופעם מתפזרת על שטח נרחב, משאירה חרירים מעתיקי נשימה על כולו.

היא חוזרת ומבקרת ואינה מרפה, דוחקת, משנה את החומר, מקשיחה, מעצבת.

הבד הזה אינו עשוי מקלעת של שיתוף פעולה הרמוני בין שתי וערב. הוא כאוס דחוס.

סיבים מסתובבים־משתרבבים, משתחלים החוצה ופנימה. שוב ושוב, מסתבכים בתוך עצמם עד שאינם מזהים עצמם; הופכים מרכים לקשים, מסבוכים לסדורים, מחופשיים לשבויים.

נושאים בליבם זיכרון עמום של מה שהיו, לפני שהתנגשו בחטף במחט עמוסת זיזים. רגע ריחפו כמעט ללא משקל ורגע אחר נאחזו זה בזה באסונם.

ניבה בר שמעון: tkwsniva@gmail.com