סיליקון בכור ההיתוך, ניבה בר-שמעון

השקוף הארוך, עם המכל המטמורפוזי שלו, מצליח להפתיע.

בכל פעם מחדש.

לחיצה על הדק המייצרת חיבור.

הגליל מנותב בעל כורחו אל גורל בלתי ידוע.

לרוב הוא רוקד את הריקוד השיכור שלו, יוצא משליטה ונשפך, נערם באיטיות ואז זולג וזורם החוצה.

בחלוף דקות מעלה אדים מזהירים, זז מכאן לשם ובחזרה, נאחז בכול ואינו מרפה.

או להפך – מרפה פתאום, מבלי למלא את הציפייה הבלתי מותאמת ממנו: לעשות את הבלתי אפשרי, להדביק יחד את הדברים הבלתי חבירים ביותר, להכריז מלחמה נגד כוחות המשיכה והפירוק של הטבע.

בלא האקדח הגליל נשאר בשלו, עיקש, נוקשה, חסר גמישות מיוחדת. הטמפרטורה המסוכנת, זו המתיכה אותו ולעתים הופכת אותו מקור לבהלה, היא גם זו שהופכת אותו גם אחד מפלאי עולם.

במקום להתייבש כמו שאר אחיו הדבקים, הוא מתקרר. הלחות שלו אינה אלא אשליה של לחות, רטיבות שאינה רטובה.

טיפות דבק נוזל הנאספות אל המשטח בעת שהאקדח ממתין לתורו הופכות בעצמן ליצירות קטנות – פעם שטוחות (אוצר מטבעות עתיקים שהפכו לגוש במצולות), פעם תלוליות ספירליות, אנדרטה לתהליך שהחל בחיבור זמני לטבור חשמל, שבלעדיו אין מטמורפוזה ואין קיום.

סבכי קורי סיבים־ארוכים־נמתחים־בלתי נגמרים־מסתבכים־נדבקים. תוצר לוואי שהופך לפקעת שערות סבתא מתוקות־רעילות.

יואב לא סובל אותם אף פעם, את החוטים שמסרבים להינתק ורק נמתחים עוד ועוד מנקודות חיבור שאינן זקוקות להם. כמה הם מתסכלים אותו, וככל שהוא מנסה להיפטר מהם כך הם נאחזים בו ונדבקים ומוסיפים להתעקש.

חוטים עדינים מתמוססים כלא היו במגע עם גוף החום או מסה גדולה נוספת של דבק, או מושלכים לרצפה או לפח, כמו שיער נושר.

מדי פעם יש יריעה, רעועה ונקרעת בקלות, כזו שבתנועה או במשב קל וארעי יכולה להימתח לרעיון בלוני מתנפח. איזו הצלחה מסחררת, היא הופכת את יואב לשבריר שנייה למכשף רב-עוצמה, מהרגעים הנדירים המתרחשים הרחק מהעין היחידה בעולם שחשובה לו. אחרי כן היריעה נדבקת לעצמה כלעומת שבאה, נאספת לגוש המתכחש לעצם הרעיון.

לעיתים החומר המדביק חורך את המודבק, יוצר בועות של רתיחה והמסה בחומרים שאינם עומדים בחומו, סימני החריכה נצרבים מתחת לשכבות הדבק המתגבש או מפוררים את המודבק לחלוטין, משאירים ממנו פירורי פנטזיה של חיבור.

פעולת הדבקה מחדש בחיבור שכבר צלח, גם אם חלקית, ממוססת את החיבור שהתקיים והתקווה להדבקה חזקה יותר הופכת לחרדת פירוק.

לפעמים הזמן הוא זה שמזכיר למחוברים: הייתם בנפרד, זוכרים?

עץ, מתכת, צדף, אבן, בזווית המסוימת ובזמן המתאים להם, מוצאים מחדש את נפרדותם ויוצאים לחירות, משאירים מאחור עקבות שקופות חלביות של זיכרון חיבור רחוק.

ויש רגע שבו הדבק הוא גם חומר בפני עצמו, נמתח ומסתלסל ומאתגר את כוח המשיכה, ניתן לפיסול ולמגע, שקוף וקסום. כהרגלם של רגעים גם הוא נגמר, ועם סיומו מתקררת ומתגבשת ההבנה שקסם אמיתי אינו ניתן לשחזור. מה שהיה לא ישוב.

ניבה בר שמעון: tkwsniva@gmail.com

טקסט נוסף של הכותבת נמצא כאן