עוד יומני מלחמה, אמירה אור, 2026

לא נשארו עוד דפים ריקים ביומן מלחמת איראן השנייה שלי. הדימויים הולכים ואוזלים. האם נאמר כבר הכול? בצד הפנימי של הכריכה הקשה אני מדביקה במסקינג טייפ כתום את קולאז' המלחמות שלי. הקולאז' עובר מיומן ליומן. הוא מתאים לשינויים בכל פעם מחדש. כאן אני האימא האבלה עם כיסוי הראש השחור. אבלה על בזבוז הכוחות, על ההרס, על החורבן ועל המוות. אני מבכה את מותו של החופש ליצור, להתבטא בחופשיות, להביע דעה. אני גם "הנערה החולמת", "הנערה" המנסה להרחיק את רעשי המלחמות ולרחף בעולם של אביב ופריחה.

אני חושבת על מכתבים הנשלחים בזמן מלחמה מהעורף לחזית, מהחזית לעורף. לא שמעתי ממך. תן אות חיים. לא אישן עד שאקבל ממך סימן. היום מדובר בווטסאפים. הם קצרים וכואבים.

אדום ושחור, שחור ואדום. מאז שפסלי המלחמה של יגאל תומרקין במוזיאון תל אביב טלטלו אותי אי שם בשנות השבעים, אדום ושחור הם בשבילי אותות מלחמה.

היה אחד אהוב, והוא איננו. היו רבים אהובים וטובים והם אינם.

'מבצע רגל עץ', 'מבצע קינוח', 'מבצע אבק דרכים', 'מבצע עלם חמודות'. עשרות, מאות מבצעים כבר היו לנו ומלחמות רבות מאוד. כמה עוד יהיו? מתי יגיע 'מבצע יונת השלום'?

היד השמאלית שלי, זו המציירת, גוזרת ומדביקה, יודעת יותר מהראש. היא מוצאת דפים כתובים בגרמנית ותמונות של מצבות בבתי קברות בגרמניה וקורעת אותם. היד מדביקה את הדפים מהמלחמה ההיא בלי לנסות או לרצות להבין – איך זה קשור לעכשיו? אנחנו במזרח התיכון.

נוף החצר האחורית במושב שגדלתי בו, זה שאני חיה בו, ירוק־צהוב, מתערבב בתמונות מהמלחמה ההיא. המלחמה שעיצבה את חיי ואת מי שאני.

אימא שלי ובני משפחתה בתמונה מהגטו חודרים פתאום ליומן איראן שלי. סיפורי המלחמה ההיא שהיו שיר ערש נוגה לפני השינה בחדר הילדים הקטן. סיפורי המלחמה הזאת הם שיר ערש עצוב לנכדיי הישנים בממ"ד. בין השואה שהייתה והשואה שעלולה עוד להיות אנחנו חיים: לומדים, עובדים, מגדלים ילדים המגדלים ילדים. וסימן שאלה גדול תלוי מעלינו.

האם מחכה לנו שגרה בסוף המלחמה הזאת?  

האם יהיו לנו ימים שבהם נרגיש בטוחים ורגועים ונתפנה לחלומות לדמיון ליצירה.

אמירה אור: Amira.or11@gmail.com

צילם: אלדד מאסטרו: maestroe@zahav.net.il,    //www.eldadmaestro.com

טקטסים נוספים של אמירה אור בספרייה: בממ"ד, קסמים מסתורין וכישוף, יומנים, מחברות ופנקסים איך מדברים עם ילד משרבט?