חור כניסה וחור יציאה. בד פצוע. שובל מדמם של חוט מלווה, נקרע או מאבד את עצמו בדרך. חור ועוד חור. מחט עולה ויורדת, לפרקים קרובה מאוד לפנים, לעיתים רחוקה. לפעמים נעלמת מאחורי מסך, אפשר רק לנחש מאין תחזור. יד מיומנת מזהה דרך סיבים אטומים של בד את תחנת העצירה הבאה. יד מיומנת פחות מופתעת בזיק של כאב. חיבורים־חיבורים־ ברווחים שווים־משתנים־מתקרבים־מתרחקים מאפשרים לבד להתרופף בין התפרים, להיפתח להצצה, לגלות אניצי מילוי. וחוזר חלילה, מעייף, ומאמץ את היד, את המרפק, את הכתף, כהיקף הלולאה

"אובססיה איראנית 1", טכניקה מעורבת, 21\15 ס"מ 2023-4 נולדתי בשנת 1974, תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהיותי בת חמש עברה משפחתי למקום מגורים חדש. זיכרוני הראשון משם: ירדתי מהמשאית שהובילה את מטלטלינו ופגשתי אישה ששאלה אותי מי אנחנו. סיפרתי לה בהתלהבות שבאנו לגור כאן, ושאנחנו קרובי משפחה של דודתי שכבר גרה במקום. תגובתה הייתה: "אוי, עוד משפחה של פרסים...". היה זה המפגש הראשון עם השד העדתי שצרב בתודעתי חוויה של בושה (פַּרְסִי מִידוּנֶה [1] ) ושל הסתרה שנשאתי בקרבי במשך שני

הלבן הקפוא בתנועה טומן בחובו את הפרדוקס המתגלה עם השנים – שלמות ושבר, שקט ותנועה, ריק ומלאות. הוא נפרש כמו מרחב מעבר שבו הגוף מוביל אותי שוב ושוב לגעת ולחקור מה נמצא לפני הצבע, לפני ההגדרה, לפני משהו המתהווה לכדי משהו. לבן על לבן מחייב התקרבות. לא הכול נגלה במבט ראשון, לעיתים הוא כמעט ואינו נראה. רק כשמתקרבים מתחילים להבחין ברבדים, בשכבות, במרקמים ובמתאר שהאור והצל יוצרים. היוצר והצופה נדרשים להאטה, לשהייה ולהפעלה של החושים. רק אז הלבן מתגלה לא כמשטח ריק אלא כמרחב. הלבן אינו

“Oh God! May I be alive when I die.” Donald. W. Winnicott מה יכול להציע מטפל לאנשים מבוגרים הצועדים אל עבר השלב הסופי של מסע חייהם? בטקסט  שלפניכם אני משתפת אתכם בזיכרונותיהם ובניסיונם של מטופליי, רובם עולים מברית המועצות לשעבר. כל אלה הפכו לחלק מסיפור החיים שלי. אני עובדת עם אנשים בהגיעם לגיל זקנה, מלווה את רגעי השקיעה החיצונית והפנימית שלהם, כשצבעי הנשמה נעשים לפעמים בהירים יותר לפני הדעיכה הסופית. בעבודה אני פוגשת את כובד השנים שחלפו, את חוסר האונים ואת הכאב. אני מבחינה במ

על טיפול בתנועה והצופן שבתנועה אותנטית בבית הקברות של הזיכרון ישנה חלקה של שכחה נזכרת זו התנועה בגוף האדם אבל היא עדיין איננה שלו זאת המילה שבאדם אבל איננה המילה של האדם היא תהיה שלו כשיגיד אותה. אדם בא לטיפול מפני שהוא כואב. משהו חסר; איזה "דבר" חמקמק, מוקד חסימה, מקור למצוקה. המפתח קיים ולא קיים, נגיש-חמקמק. היכן קיים "הדבר" הזה לפני היותו למילה? ואיך מוצאים, דרך תנועת הגוף, את הדיבור? מינקות הכול נרשם בגוף. מה ששותק ולא נכנס לשפה בא לידי ביטוי בתנועה, כמו גם בקיפאון התנוע

הגרעין הרוחני של היוצר והיוצרת מושתתים על הארכיטיפים התרבותיים שירשו מאבותיהם. המונח "גרעין רוחני" מכיל את תמצית הווייתו של היוצר. טביעת...

עולם הצורות הראשוניות מפעים אותי.  המסע שלי התחיל כמי שאהבה לצייר בצבעים. שנים רבות היה עבורי הצבע אמצעי לביטוי רגשות, דחפים וחופש. עם...

רישום תנועת התחושה ככלי טיפולי בשפת הסנכרון מעיל כבד מחבק. האוויר חותך, שלג מכסה הכל בלובן דק. עלים חומים, שבירים, דבוקים לקרקע הקפואה. עלה חום ביד, ריח אדמה רטובה. קור צורב, נשימה שהופכת לערפל. שקט. רגע העולם כולו. ידיים גדולות מרימות אותי. צחוק. בלי מילים, הזיכרון התחושתי נשמר בגוף כזיכרון חי, נוכח, ממשיך לפעום עד היום. עם השנים הבנתי שרגעים רוויים בתחושה אינם רק מקור להצפה או לכאב, אלא שפה שלמה בפני עצמה, שפה שאין לה תמיד מילים, אך היא נוכחת בכל תא ותא. השפה הזו נוצרת מהאו

רועי בן התשע דופק על הדלת, רץ ומתחבא. אני מאתרת את רַעֲמַת השיער מאחורי העציץ שבחדר ההמתנה, נעמדת עם גבי אליה ותוהה בקול: "איפה רועי?"...

הבקבוק של הצבע האדום היה תמיד על המדף שלי, אבל לא הייתה לו חשיבות, ובי הוא לא כל כך נגע. אבל פתאום זה קרה. ללא הכנה, הבקבוק של הצבע האדום...

מה עושים חומרי האומנות לנפש? השאלה הזו מעסיקה אותי מהרגע שהפכתי להיות מטפלת באומנות לפני 25 שנה ואולי לפני כן. ומלחמה, מה היא עושה? אני יושבת בסטודיו שלי ומתבוננת על האופן שבו בחרתי לסדר את החומרים עבור מטופליי וכן על סוגי החומרים שיש לי. היו שנים  שהתעסקתי  הרבה בחומרי ראדי-מייד (ready-made). רציתי לאסוף, למיין, למצוא חומרים שהם לאו דווקא אומנותיים מובהקים. למשל קליפות גרעינים, מנורות שרופות, ספרים בסינית. היו שנים שלא השתמשתי בחומרים רבים כי זה מה שלמדתי מיוני שור שלימד אות

בעקבות המלחמה שפרצה בישראל בשבעה באוקטובר 2023 נפתחו מרחבי סטודיו בטוח. מרחבים אלה ביקשו לתת מענה למפונים מהדרום שעברו טלטלה קשה. מענה ראשוני זה כלל עבודה עם חומרי יצירה שונים בתוך סטינג שמור ובטוח. המרחבים הוקמו במהירות וקיבלו תמיכה קהילתית מרגשת - תרומות רבות של חומרים, מקום להקים בו את הסטודיו והתגייסות התנדבותית של מטפלות ומטפלים בהבעה ויצירה להגיע ולהיות עם המפונים בשעה הקשה. הייתה לי הזכות להשתתף בהקמת הסטודיו בו פגשתי נשים, ילדים ונוער שנגעו בחיי לעד. רגע- ידיים עובדו

צלמית אישה, אשדודה, מוזיאון ישאל. המאה ה-12 לפני הספירה תכונות החומר חימר הוא מדיום טבעי, המורכב בעיקר מאדמה, חרסיות ומינרלים המתערבבים...

אורי נכנס לחדר, ממצמץ בעיניו ונראה מסונוור מהאור המלאכותי והבוהק של  תאורת הלדים, נשכב על הפוף ומסית את מבטו. אני מדליקה אור קטן צהוב...

לפעמים אני מעזה ושולחת יד פנימה, מנסה למשש, איזו צורה וחומר יש לאסון הזה. האסון חצה את העולם לשניים, יש את מה שלפני ומה שאחרי, יש את...

"ואחר כך יש העניין המוזר של לילה וחושך ולא רואים ולכן גם לא יודעים ....כאילו היה קשר בין הדברים ונפרם.." אוקטובר 2023 לומדת את חושך...

שבת הוא היום הכי קשה. שבת הוא יום של משפחה, של פנאי, של גופים קטנים נדחקים אל מיטת הורים רחבה, של נסיעה לטיול או לים, של פנקייקים שרק אתה...

מומלץ לראות ולקרוא על מסך מחשב ולא נייד הסיפור מתוך: היי, מישהו שומע אותי יומן גרפי – כתיבה ואיור אורית עריף אפשר להזמין ישירות מהיוצרת. אורית עריף: oritarif@gmail.com

אני לוקחת חלק בקבוצת הדרכה למטפלות. לאחרונה הוצע לנו ליצור מְכָל לעצמנו, למטפלת שאני. הנטייה שלי לעבוד באופן אינטואיטיבי: אני מתבוננת...

ניתוח פגישה אחת של ד. ו. ויניקוט   רעיונותיו של ד.ו. ויניקוט בכל הקשור לטיפול בילדים מהווים מקור השראה למטפלים רבים. בחרתי לעקוב אחר תגובותיו, בפגישת היכרות אחת, שבה שיחק במשחק השרבוטים  squiggle game, עם ילד שמאושפז במחלקה האורטופדית בבית חולים לילדים בפינלנד.     ד.ו. ויניקוט הציג את טכניקת השרבוטים בראיונות האבחוניים שלו, שבהם הן הילד המטופל והן המטפל השלימו לסירוגין זה את ציוריו של זה (1971). המטפל והמטופל מתחלפים לסירוגין בתפקידים: האחד מתחיל את השרבוט והאחר משלים אותו.