במרחבי הסטודיו הבטוח - יעל ברעם שלום

בעקבות המלחמה שפרצה בישראל בשבעה באוקטובר 2023 נפתחו מרחבי סטודיו בטוח. מרחבים אלה ביקשו לתת מענה למפונים מהדרום שעברו טלטלה קשה. מענה ראשוני זה כלל עבודה עם חומרי יצירה שונים בתוך סטינג שמור ובטוח. המרחבים הוקמו במהירות וקיבלו תמיכה קהילתית מרגשת - תרומות רבות של חומרים, מקום להקים בו את הסטודיו והתגייסות התנדבותית של מטפלות ומטפלים בהבעה ויצירה להגיע ולהיות עם המפונים בשעה הקשה. הייתה לי הזכות להשתתף בהקמת הסטודיו בו פגשתי נשים, ילדים ונוער שנגעו בחיי לעד.

רגע-

ידיים עובדות

מציירות סיפור

בתוך מניפת נייר שהבאתי לסטודיו ביום הראשון.

מכל קטן, מאגד ואוסף.

היא מציירת בעיפרון

משתפת אותי בקורותיה

ואני, נבוכה קצת,

הרי אנחנו עוד לא ממש מכירות

אין זמן להכיר

יש זמן להיות

והנה הכל שם

האסון שהופך את הבטן.

מונח לפנינו

בתוך מניפה קטנה.

לעבודה בסטודיו הבטוח היה אופי דינמי ומשתנה.

האירוע הטראומטי הפעיל כוחות של פירוק בד בבד עם ניסיונות רבים לאגד ולהרכיב מחדש את חלקי הנפש הפצועים. הקהילה שעבדתי עימה ביקשה להישאר יחד בחלל משותף שהוענק לה בקיבוץ. הם ביטאו רצון עז שלא להיפרד לחדרים או לחללים נפרדים ולהישאר דבוקה אחת.

מכורח מציאות זו שכן הסטודיו שלנו בין ערמות של בגדים, פינת קפה, ג'ימבורי מאולתר ופעילויות רבות שהגיעו עבור הילדים. מחיצות עץ על גלגלים תחמו את חלל הסטודיו ואף הן נעו בהתאם למספר המשתתפים ולצורכי השעה. היינו צריכות לפרק ולפתוח את שולחנות החומרים בכל יום מחדש, רעש רב חדר אל המרחב, דמויות בלתי מוכרות של חברי הקיבוץ המארח ודרמות מנהליות התרחשו סביבנו. מטפלות שטרם הכרתי הצטרפו לסטודיו וכל החושים עבדו בניסיון לסדר את המרחב ולארגנו. הרגשתי חשופה ללא הסֶטינג המוכר לי, בלי קירות שיתמכו בתהליכים ובלי דלת שאפשר לסגור. הכל הרגיש ארעי ומשתנה תדיר ובעצם הפוך מהמוכר עבורי על סטינג טיפולי שמור ובטוח.

לעיתים נדמה היה לי שדווקא ההיטמעות בתוך הרעש הרגיעה את גודל האסון,

הרגשתי כמו בזמן שבעה.

רגע -

ילדה מסתתרת מתחת שולחן

עושה לעצמה מסתור,

לוקחת חומרי יצירה

ונכנסת פנימה

עובדת שם

בתוך מאורה, קטנה ומאולתרת.

מרימה את מבטה אליי בשאלה

מותר או אסור?

הבנתי אותה

גם אני הייתי נכנסת פנימה אם הייתי יכולה.

בתוך הרגע הזה

ביני ובינה

נולדה אפשרות חדשה

שזכורה לי בגוף.

להיות עם מה שיש

כאן ועכשיו.

ההתחלה של היווצרות הסטודיו הייתה מעין מובלעת היוצאת מרצף האירועים הרגיל, זמן בתוך הזמנים. הזמן הכאוטי כמו העביר אותנו ליקום מקביל משמש קטליזטור לחיבורים אנושיים.

בתוך מרחב של בלבול, כאוס, פחד וחוסר ודאות. גורלות נפגשו וקיבלו באחת נפח של ממש.

בתוכו שמתי לב לכוחות פנימיים שעלו ביתר שאת וכאילו ביקשו לאזן את החוויה הכאוטית.

הפכתי עדה לעבודות העוסקות בגבול, בסידור ובשמירה.

רגע -

ילדה יושבת על הרצפה

מדביקה

גפרור אחרי גפרור

עומדים,

צמודים צמודים

כמו חומה המקיפה

אובייקט רך מחימר.

מתחושת חוסר האונים יצאתי אל העבודה בסטודיו הבטוח, השהייה מול ידיעות העיתונות עוררה את הצורך הבוער לצאת מהבית ולפגוש את המציאות כפי שהיא, לא דרך מסכים ותיווך אלא ממש.

מול הרוע הניבט אלינו בימים האלה גאה בי הרצון לעשייה, להרבות טוב, מעט ככל שאוכל, להושיט יד, להיות עם הזולת בזמן האפל הזה, לא לסגת ולקפוא אלא להתקרב, להיפגש, להוסיף תנועה.

לפעמים משהו דוחף מבפנים לצאת למסע ולפעמים הגורל באכזריותו מאלץ וזורק אותנו למסעות בעל כורחנו. סביבי במרחב הסטודיו במסעי שלי הייתי עדה למסעות רבים של גיבורים וגיבורות שהתרחשו ונרקמו בתוך קדרת הזמן, בעל כורחם נאלצו לצאת למסע כואב מפונים מבתיהם, חרדים לגורלם.

ילד שקוע בעבודת חימר עדינה וקטנה בכף ידו,

אני רואה אותו,

מתענגת על ההתכנסות

ועל היכולת שלו להיות עם עצמו.

אחר כך הוא מספר לי,

"העבודה נהרסה על ידי ילד אחר"

השתתפתי בצערו ואמרתי:

"ראיתי, ראיתי אותך כשהיית שקוע ועבדת כל כולך עם החימר".

אולי המבט, העדות והזיכרון המשותף

הניחו את דעתו

הוא המשיך הלאה,

כמו שהחיים ממשיכים.

ללא בית פיזי הפכה הקהילה בית. הדבר הורגש לאורך כל הדרך במפגשים עם הילדים והמבוגרים ונכח בעוצמה בקבוצת נשים שנרקמה מאוחר יותר. בקבוצה זו הורגשה התמיכה הקהילתית במלוא עוצמתה. הייתה בהן יכולת מופלאה לקחת את החומרים וליצור מהם את הסיפור שלהן, באותנטיות וברגישות כל אחת מנקודת מבטה. במרחב המיוחד הן יכלו להתרפק יחד על זיכרונות משותפים ממרחבי הקיבוץ האהוב שנשאר מאחור. כמו משפחה, המכירה את רזי הדברים: את השבילים, את העצים, את גני הילדים, את הדרכים הנסתרות, את הדמויות. הן יכלו להיות שם בזמן היצירה ותוך כדי עבודה לצחוק, לבכות, לשתוק, להקשיב ואפילו גם קצת ליהנות מהבועה שעטפה אותן בזמן המוזר הזה.

שוב ושוב נוכחתי בתחושת הניגודיות הגדולה שנוצרה מסביב. מרחבים של טוב מתערבבים עם הרע ושניהם קיימים יחד. רצון לחיים ואשמת ניצולים, צורך להיעזר ולהיות יחד לעומת התבודדות והתכנסות פנימה, היבטים שונים של תוקפנות ולעומתם שמירה והגנה. אין היררכיה והדברים שוכנים ודרים בכפיפה אחת כך שהם נושאים הפכים. אולי אחד מתפקידנו כמטפלות הוא לתת רשות להתרחשות המבלבלת הזאת להתקיים, לאפשר לתנועת המטוטלת הזאת מקום בקבלה ובחמלה ולהתוות את התנועה הזאת כתנועת החיים עצמם וברגע הזה גם במלוא עוצמתם.

רגע -

כי כשאני שם במציאות אז

יש אנשים,

וילדים מספרים בהתרגשות:

"היום תהיה ברית באולם הגדול"

ואני רואה אמא צעירה ויפה שרק ילדה תינוק,

ככה, בתוך האירועים הקשים האלה

היא מחזיקה את תינוקה הרך.

יש שם הכל מהכל

שמחה ועצב

ואני ממש יכולה לחוש אותם באוויר

זוגות של ניגודים.

ועוד זוגות רבים שכמו רוקדים סביבנו את מחול החיים והמוות.

ואני יכולה להיות שם

עדה לסיפורים,

מייצרת מרחב לרגע.

העבודה בסטודיו הבטוח כאמור איתגרה רבות מההנחות וההגדרות של הסטינג הטיפולי המוכר, למדתי ממנה גמישות, תנועה ונוכחות עם מה שיש. היא החזירה לי את האמונה ביכולת הפשוטה והבלתי אמצעית של החומרים לאפשר תהליכים משמעותיים אפילו בזמן קצר, אפילו לרגע אחד.

למדתי לעבוד יחד עם עוד מטפלות מופלאות, שונות ומעניינות שהעשירו אותי והפכו קבוצת תמיכה לעשייה משותפת ורבת עוצמה שאי אפשר לממשה לבד והשאירו בליבי תקווה לאפשרות של חיבור בתוך הפירוק. למדתי לראות בעיניים תוהות וחדשות את המקצוע הטיפולי בו אני עוסקת שנים רבות. התרגשתי בכל פעם מחדש לפגוש את כל באי הסטודיו ולראות אותם משתמשים בו, יוצרים, נוגעים בחומרים ומבטאים דרכם משהו מעצמם, מטביעים את חותמם.

למדתי להיות עדה ולא להגיד יותר מדיי,

להיות נוכחת, מלווה לרגע

במסע הכואב הזה.

רגע-

קבענו

היא תהיה מאחור

ואני מלפנים

היא תמיין

ואני אהיה עם האנשים

לרגע הצצתי פנימה

מאחורי הקלעים

היא ישבה על הרצפה

סביבה

חומרים רבים

התייאשתי

אבל היא לא

בסבלנות אין קץ

מיינה, סידרה וארגנה

בפעם הבאה שהצצתי

כבר יכולתי לראות קופסאות מסודרות

ואותה.

היצירות בעבודה נוצרו מסבך של גוש חוטים שהיה חלק ממארג החומרים שנתרמו לסטודיו. הוא תפס את עיניי בכל פעם שהגשנו את החומרים. בחרתי בו כביטוי מוחשי וחומרי של התהליך האישי שלי. של הכאוס שרוצה להתארגן, למצוא קצה של חוט בתוך הסבך ולמשוך אותו לכדי הבנה ומשמעות.

בתהליך העבודה שיניתי בכל פעם את מנח גוש החוטים עד לקבלת קומפוזיציה שסיקרנה אותי וצילמתי אותה. הדרך בה עבדתי משקפת את תנועת הרגעי, החולף והמשתנה והצילום מהווה מבט ועדות לתהליך.

מסה זו מוקדשת לזכרו של אבי היקר והאהוב יעקב שלום, שנרצח בדם קר בביתו בשנת 1990 על רקע לאומני.

פצעי העבר פגשו את פצעי ההווה ודחפו אותי לצאת מהבית, להיות יחד ולחמול על עצמנו דרך היצירה.

בתפילה מעומק ליבי לימים של שלום.

יעל ברעם שלום yaelon007@gmail.com

כל העבודות של הכותבת