תרצה דֶמבו - מה שחסר ואינו מתמסר

על טיפול בתנועה והצופן שבתנועה אותנטית

בבית הקברות של הזיכרון ישנה חלקה של שכחה נזכרת

זו התנועה בגוף האדם

אבל היא עדיין איננה שלו

זאת המילה שבאדם

אבל איננה המילה של האדם

היא תהיה שלו כשיגיד אותה.

אדם בא לטיפול מפני שהוא כואב. משהו חסר; איזה "דבר" חמקמק, מוקד חסימה, מקור למצוקה.

המפתח קיים ולא קיים, נגיש-חמקמק. היכן קיים "הדבר" הזה לפני היותו למילה? ואיך מוצאים,

דרך תנועת הגוף, את הדיבור?

מינקות הכול נרשם בגוף. מה ששותק ולא נכנס לשפה בא לידי ביטוי בתנועה, כמו גם בקיפאון התנועתי. כמו פליטת פה בדיבור, כך גם מופיﬠות פליטות תנועה בגוף, נקודות מוצא אל ידע חסר המסתרב (מסתתר+מסרב) לצאת לאור ושהעדרו יוצר מועקה.

באימפרוביזציה בתנועה ובתהליך המכונה תנועה אותנטית, כשמשהו מן השליטה בתודעה נשמט,

נוצר לעיתים סדק מכוח דה-ז'ה-וו תחושתי, וחלק אינטימי, זר, לא מוכר, מגיח ולוקח את המתנועע

לנוע, לרקוד ולהתמסר אליו. זה מה שאני מכנה הריק המלא במשהו לא ידוע, המצוי בחלל בין התנועה למילה ובין המילים עצמן, שדרכו יכול לרגע להגיח מה שחסר ואינו מתמסר.

מאז ומתמיד אני יודעת באופן עמוק שאנו מסתתרים מפנינו בעצמנו, עד כדי כך שגם אם נעבור

עינויים קשים לא נדע מי אנחנו, רק בשביל לשמור על חיי עצמנו בנו לנו. חיינו, אך לא בהכרח

חַיוּתנו. אם כך, איך מגיעים למערות האדם הקדמון הרשומות בנו ומעיזים להגיח משם? היכן

נמצאים הסדקים שדרכם יוכל להיווצר מפגש עם הלא מִתדבר, עם מה שחסר ואינו מתמסר?

כי אני יודעת גם את זאת: בעודנו מתחבאים מעצמנו (חיים) יש בנו גם ילד קטן שרוצה להימצא

(חיוּת). אני נזכרת בילד אחד במשפחתי, אז בן שלוש וחצי, שבמשחק מחבואים רץ והתחבא

במקום הכי מוסתר מבחינתו, הסתיר את עיניו בזרועו ונשען כשפניו אל גזע עץ, גלוי לעיני כל

אבל בטוח שהוא נסתר מכל רואה. שותפו המבוגר למשחק שיתף פעולה, עבר מסביב והסתכל

לכאן ולכאן, עבר לידו, קרא בשמו פעם, פעמיים, שלוש, כמו לא מצליח למצוא.

בסוף נמאס לילדון והוא צעק:

"אבל אני כאן, בתוך החולצה שלי"

וזה בדיוק כל העניין כולו."אני כאן, בתוך החולצה שלי". זוהי העבודה שלי כמטפלת: שאדם

ימצא את עצמו בתוך החולצה שלו, ויראה כמה הוא מוכן להגיח החוצה, ועד כמה מותר לו

להתרווח בתוך החולצה שלו, לתפוס מקום בעולם, להגיד "אני כאן", ואיפה הוא נמצא והאם

מישהו שם לב שהוא נמצא שם. היכן הוא מתחבא והאם מישהו בכלל מחפש, והאם מי-שהוא

מחפש.

*****

אני מבקשת לשתף אתכם במחשבותַי על הגוף בתנועה, בשפה ובמילה, ובטיפול בתנועה. אפתח

במה שקיבל את השם "תנועה אותנטית". זוהי מתודה המתרכזת בחוויה הישירה, ומתבססת על

עבודה אינדיבידואלית או בקבוצה. משתתפת באחת הסדנאות הגדירה עבודה זו כ"נביעה בלתי

אמצעית בכאן ובעכשיו". זוהי אכן נביעה, שהניסיון מוכיח שמתוכה ניתן לפגוש ולמצוא המצאות

אישיות ייחודיות, המהוות נקודת מוצא למשהו אחר ושונה מהאוטומטון החזרתי, האוסר אותנו

ברשותו של הישן.

התנועה האותנטית מזמינה את המתנועעת שעיניה עצומות להמתין, להקשיב ולנוע מתוך דחף

מניע ברגע התרחשותו בגופה. תהליך תנועתי זה מתרחש מול עד צופה, או מעגל של עדים צופים,

וכמו בשטף אסוציאציות חופשיות בטיפול הפסיכואנאליטי, גם כאן נוצר מרחב מאפשר של

אימפרוביזציה אסוציאטיבית.

אימפרוביזציה עבורי היא Off Hands = Invention, או במילים אחרות המצאה שנולדת

כשמשהו מן השליטה בתודעה נשמט, ודחף אינטימי זר מגיח, דוחף את המתנועע לנוע, לרקוד

ולהתמסר אליו. כך הלא מודע יכול להגיח באקט של תנועה, ומאוחר יותר להתנסח בשפה ובמילה.

בהמשך התהליך, נמסרת עדות מילולית של המתנועעת על המהלך התנועתי שלה, תוך ויתור על

פרשנות וביקורת עצמית. זוהי עדות של המתנועעת שמעידה על עצמה כקיימת. עדות זו נמסרת

בגוף ראשון יחיד זמן הווה, על אף שהיא נאמרת בדיעבד. באופן זה ניתן לחוות באמצעות המילים

את התנועה, לראותה בדיעבד כהרף עין ולתת לה שם, בניסיון ללכוד אותה בעת התרחשותה,

שהרי תנועה אינה משאירה עקבות – בעודה מתרחשת היא גם חולפת.

אם המתנועעת תחפוץ, צופה חיצוני ימסור לה עדות על מהלך תנועותיה, עדות שגם בה לא ישולבו

ביקורת, פירוש או השלכה, אלא רק אישור על קיום ממשי תנועתי. כך ניתן גם להחזיר למתנועעת

חלקי תנועה של תנועותיה שלא זכרה.

*****

מהו הדיבור עם-בלי-מילים המתרחש בתנועת הגוף? איך מדברים במילים על מרחב אשר מתרחש

מחוץ למילים, בתנועת גוף? איך מדברים או כותבים תנועה, כשהמילה היא ביטוי קבוע, הכרתי

ומובנה, ואילו תנועה היא דינמית, חוויתית, תחושתית וזורמת, ואינה חוזרת על עצמה פעמיים?

כל תנועה היא חד-פעמית ומשתנה, ונובעת כל פעם בדרך אחרת בתחושה, בעוצמה וברגש. כדי

לדייק את הדיבור על אודותיה, חשוב שהוא יהיה קרוב עד כמה שאפשר בזמן לתנועה עצמה.

לדיבור כזה, שהוא סמוך מאוד לתנועה, אני קוראת מילים של תנועה. זהו האירוע הקסום שבו

נפגשת התנועה עם המילה, והשם והמשפט הנוצרים מתוכן מאירים רבדים מפצחי מצוקה

ומצמיחים התפתחות וחניה במחוזות של הבנה. ככל שמתערבים בדיעבד מנגנוני ההגנה הנפשיים

והתהליכים ההכרתיים, המילים הופכות יותר ויותר למה שאני קוראת לו מילים של מילים.

צְפִיָּה וְעֵדוּת

אִשָּׁה אֲרֻכָּה

אִשָּׁה קְצָרָה

אִשָּׁה מְכֻוֶּצֶת

אִשָּׁה פְּרוּשָׂה

אִשָּׁה שֶׁל אֹרֶךְ

אִשָּׁה שֶׁל קִצּוּר

אִשָּׁה בִּתְנוּעָה

אִשָּׁה בְּעִצּוּר

נָשִׁים בְּקוֹלוֹת

נָשִׁים שׁוֹתְקוֹת

יֶשְׁנָן שָׁרוֹת

יֶשְׁנָן בּוֹכוֹת

אִישָׁהּ שֶׁל אִשָּׁה

נוֹשֵׂאת נַפְשָׁהּ

נָשִׁים נָחוֹת וּמִתְמַסְּרוֹת

אֶל רוּחַ קַיִץ מִתְחוֹלֶלֶת

אִשָּׁה נוֹגַעַת

אִשָּׁה נִמְנַעַת

אִשָּׁה אוֹסֶפֶת לְשַׁדָּהּ

אִשָּׁה נִרְגֶּשֶׁת

אִשָּׁה נִפְגֶּשֶׁת

אִשָּׁה מְעוֹפֶפֶת

אִשָּׁה נוֹחֶתֶת

אִשָּׁה בְּיַחַד

אִשָּׁה לְבַד

אִישָׁהּ שֶׁל אִשָּׁה

בּוֹעֶרֶת

מִנְ-עַד

תְּנוּעָה שֶׁל צוּרָה

צוּרָה שֶׁל תְּנוּעָה

בִּי בָּךְ

בָּךְ בִּי

שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ

שֶׁלָּךְ שֶׁלִּי

זָר וּמֻכָּר

מֻכָּר וְזָר

נוֹכֵחַ נֶעְדָּר

מִשִּׁכְחָה

לְנִזְכָּר

תרצה דמבו: tdembo@gmail.com

 http://bookpod.co.il/?sku=3429

את הספר ניתן להשיג גם ישירות מן המחברת.