חימר - רוח החומר - אורבך וגלקין
- nonaorbach
- לפני 5 ימים
- זמן קריאה 8 דקות
תכונות החומר
חימר הוא מדיום טבעי, המורכב בעיקר מאדמה, חרסיות ומינרלים המתערבבים בקלות עם מים, ולכן במאמץ קטן ניתן לעצב ולפסל בו. מצבי הצבירה נעים מנוזל משחתי ועד לגושים מסיביים ויבשים. לחומר מרקמים שונים בהתאם לגודל הגרגרים. צבעיו מגוונים בהתאם למקורות האדמה משם נלקח. הוא מופיע בגוונים אפורים, חומים, אדמדמים ואף שחורים כהים.
הוספת מים ולישה מייצרת חומר אלסטי הומוגני שקל לכייר בו צורות.
תוך כדי הייבוש הוא מאבד חלק מצבעו, מתכווץ והוא פריך ושברירי. בשלב זה ניתן עדיין להרטיבו ולהחזירו למצבו הראשוני, ללוש וגוש וחוזר חלילה.
ברגע שהחימר נקלה בתנור, צבעו משתנה. אם לא ישבר בשגגה יהיו לכלים חיים ארוכים.
טווח המשמעות הטיפולית והרוחנית של חימר
חימר מזמין אפשרויות אמנותיות וטיפוליות רחבות ביותר; הוא אולי החומר הרחב ביותר בתחום הטיפול באמנות. מרחבי הנוף שהוא פורש אליהן הן כסיפור חיים שלם; תערובת החרסיות, המים וידי האדם יוצרים טרנספורמציה כשל לידה; אלה כבר אינן שכבות חרסית המונחות יבשות וממתינות בהר, או זרם מי הנחל.
זהו חומר שלם בעל איכות עצמאית וגמישה שיוצר דיאלוג פורה עם האדם היוצר בו. וכך, כאשר מתבוננים בקדר שמעבד גוש חימר לא תמיד ברור מי מוביל את מי, אם החומר מוביל את הידיים או הידיים את החומר.
טווח הפעעולות הרחב של הידיים עם גוש חימר משקף גם מנעד רגשות רחב; מגע הידיים בחומר מפגיש את היוצר עם דרגות חום, מרקמים, חספוס, חלקות, יובש, לחות ודביקות. יכולה להיות מעיכה נמרצת, אינטנסיבית וזועמת, או מונוטוניות. ניתן למחוץ, ללוש, לדקור עמוק, או לחורר בעדינות ובדקורטיביות. הוא ניתן למשיכה, ללישה, לתלישה, להטחה, לצביטה, להידוק, לכיווץ, לדקירה. ניתן לעגל צורות רכות, לדפוק בו בחוזקה, או לעצב צורות גיאומטריות, למרוח ולהחליק במים, לחבר אותו לעוד ועוד חלקים, או להחריב בכוח ולהתחיל מהתחלה.
התהליך יכול לבטא משחקיות, שעשוע, כאב, ריכוז, בנייה, הרסנות, שמחה, אימה, הקפדה, מדיטציה שליטה וחוסר שליטה, וכן ארגון ואינטגרציה בין כל המרכיבים ושלווה.
לחומר חיים ונשימה משל עצמו. ידי היוצר במגען רואות לעומק נשמתו.
ידיים נוגעות, עיניים רואות, הגוף נושם. המגע מעלה תחושות ראשוניות וינקותיות.
ההתעמקות בלישה בחומר מזמינה ריכוז, מדיטציה, התאחדות עם הטבע, שלווה פנימית.
טלי סופר, ילדי גן
עבודה עם חימר מציפה רגשות מגוונים ואף מנוגדים: משחקיות וחרדה, גועל, יצירתיות, דחייה ורוך, שעשוע וכעס, מיניות והרסנות, שמחה ואשמה, תוקפנות וערסול, חוסר שליטה וארגון - אלה כמה דוגמאות. הם עשויים להופיע בנפרד או בכל שילוב.
למרות הגמישות יוצאת הדופן, לחימר יש חיים משלו וגבולות שאם לא יכבדו אותם, הפסל לא ישרוד. אם קירות הפסל אינם עבים מספיק, הגובה לא ייתמך.
פסל שלא חובר כראוי ויש בו עדיין בועות אויר - לא יעמוד בתהליך הקלייה.
החומר מאד גמיש אך יש לו גבולות שיש לכבד.
לישה מייצגת דיאלוג ישיר בין האדם לחומר, וככזו עולים דימויים, סמלים ומטפורות. הפעולה האורגנית והקצבית מסייעת ליוצר לצור צורה. החומר הרך והראשוני הופך לאט לדמות, לדימוי, להצהרה, לאייקון. מתרחש מעבר מהטבע לתרבות - מעבר ממצב של חומר כאוטי לחומר טעון באסוציאציות וזכרונות. הדימוי והטכניקות מבהירים מה חשוב ומה לא. ידי האמן יודעות מה הן צריכות לעשות ממקור עמוק והן שואפות להשיג את מטרתן דרך מגע שמופעל על החימר.
יצירת פסל מחימר משקפת את הדיאלוג הפנימי של האמן מצד אחד, ואת יכולתו לשלוט בחומר מצד שני. תהליך זה גם מצביע על יכולתו להתמסר לחומר וההפתעות שהוא מביא עימו דרך התבוננות ושבילים מעוקלים. פלא יצירתה של יצירה משתקף במוצר הסופי..
ילד בן שש אחרי ביקור במוזיאון ארכיאולוגי - מורה לאמנות יעל סרלין
לאחר יצירת הפסל, מתחיל שלב הנפרדות על ידי התבוננות בו מכל הצדדים וממרחק. היוצר מחליט שהעבודה הושלמה והפסל מתחיל בחייו העצמאיים. הוא מתייבש לאטו, משנה צבעו לכיוון בהיר יותר, ומצטמק מעט.
ועדיין, היוצר מביט בו שוב ושוב ועדיין יכול להחזירו למצבו כגוש על ידי הרטבה ולישה עם מים.
אך ברגע שהפסל נכנס לתנור, צורתו סופית.
הרגע הזה הוא תחילתה של חיי הפסל הסופיים והעצמאיים. היוצר לא יכול לשנות אותו יותר; הוא יכול רק לצפות בו ולקבל אותו כפי שהוא.
אמצעים וכלים נלווים לעבודה בחומר
הידיים הינן כלי העבודה המרכזי: הן בלתי אמצעיות והאורגניות ביותר לעבודה עם חומר, ולכן יש להתרגל להשתמש בהן ככלי המרכזי לעבודה, במיוחד עם ילדים ומתחילים. לאנשים מסויימים שחווית עבודת הידיים כבר מוכרת היטב, אפשר להציע כהרחבה כלים כגון:
כלי חריטה: סכינים, קיסמים, מזלגות, מברשות גסות, מסרקים - כאמצעי ליצירת מרקמים וקישוטים.
מערוך: מערוך קטן שישמש ליצירת משטחי חומר.
כפיסי עץ: בגודל 5-10 ס"מ ובעובי 2 ס"מ אשר מיועדים לדפיקת החומר, היזוקו וריכוכו.
חוט נילון: חוט נילון דק באורך 30 ס"מ שמחובר בקצותיו לברגים או כפיסי עץ ככלי לחיתוך החימר.
משטחי עץ להנחת עבודות ליבוש. משטחים בגודל 30×30 ס"מ נוחים מאוד לשימוש. חשוב שעבודות תיובשתנה לאיטן על משטח עץ כי הוא יספוג את המים ויסייע לייבוש אחיד של העבודה בחלקה התחתון.
סמרטוטים וניילונים: את העבודה והפסל הלא גמור עוטפים בשכבת ניילון או שתיים בהתאם למזג האוויר. כך יישמר הפסל רטוב ואפשר יהיה להמשיך לעבוד איתו כעבור כמה ימים. אם חוששים מאוד מהתייבשות, שמים ליד העבודה בתוך ה"חממה" ספוג רטוב, הוא ישמור על לחות האוויר. פסל שנארז היטב יהיה מוכן לעבודה חוזרת במשך חודשים.
מגש מסתובב על ציר שמאפשר התבוננות ועבודה על הפסל מכל הכיוונים.
על דרך העבודה בחומר
מומלץ מאד לעבוד בעמידה. עמידה מפעילה את כל הגוף ואת האחריות והארגון לקראת עשייה מערבת. העמידה היציבה המחברת לאדמה נותנת בסיס איתן, מטפורית ורוחנית. גובה השולחן מותאם לגובה היוצר - מעט מעל גובה הטבור, כך שיוכל להשתמש בכל כוח גופו הנובע מעמידתו המפושקת והיציבה שממנה ישאב כוח אל גופו העליון וזרועותיו המפעילות את הגוש שלפניו.
חומר מזמין עבודה ב-2 ידיים, יד עוזרת ליד, יד תומכת ביד.
להיכרות ראשונית עם החומר יש שלוש פנים:
א. בדיקת האפשרויות של הפעלת כף היד והאצבעות עם הגוש. את כל המניפולציות האלה רצוי לבצע בעיניים עצומות ופקוחות. העיניים העצומות מפנות ומאפשרות ראיית עומק, עבודה ללא ביקורת ושיפוטיות, עבודה חושנית חווייתית וטקטילית עם תכנים הרבה פחות מודעים. הידיים והחומר נענים זה לזה ומוצאים ביחד תנועות, לחיצות שונות. עצימת העיניים מחזירה אותנו לילדות, לתחושות ראשוניות ולאימון בחוש מישוש שאינו מרכזי מאוד בחיינו, בדרך כלל. עבודה כזו מביאת לחווית הווה, לאינטימיות ולאיחוד בין חומר לגוף.
ב. פן נוסף בהיכרות עם החומר הוא הלישה והכנת החומר לעבודה. ללישה תפקיד מרכזי בעבודה כן היא מוציאה ממנו את בועת האויר שאם תשארנה הן עלולות לסדוק ולפוצץ את הכלי בעת קלייה בתנור. גם אם לא קולים, יש צורך ללוש את החומר על מנת להפוך אותו לצפוף ומהודק. הלישה היא חלק מתרבות החומר: הקצביות בעבודת הגוף והנשימה תומכים ביצירת גוש ראוי לעבודה מתוך כאוס. הידיים דוחסות את החומר פנימה אל תוכו, הופכות את הגוש שוב ושוב ואוספות אותו מן החוץ פנימה עד שהוא נגבש ומרוכך דיו וראוי לבנייה. זו התמרה לחומר היולי, לגולמי ולפסל.
ג. הלישה מובילה אל הפן השלישי של ההיכרות עם החומר והוא הטחה; מניחים לוח עץ גדול על הרצפה. מסמנים בו מעגל, והיוצר מוזמן להטיל גוש חומר גדול אל השטח המסומן, זהו מעין תהליך לישה, בו מאבד החומר את צורתו, נמרח על המשטח, מרוכך מאד, נאסף שוב על ידי היוצר ושוב נזרק. הטחה כזו מאפשרת שמחת חיים, פורקן, לגיטימציה להפרת חוקי סדר בסיסיים - השתוללות מבוקרת, סובלימציה של תוקפנות. לעשייה זו ניתן לצרף הבעה קולית.
כל שלוש אפשרויות וואריאציות ביניהן מדגימות את טווח אפשרויות הפעולה הנרחב כל כך של החימר - מקערית מעודנת דקיקה ומסוגננת ועד הטחות חומר בוצי מלוות שאגות וצהלות.
בני שש, יעל סרלין, מורה לאמנות
שתי גישות מרכזיות לעבודה בחומר
א. עבודת גריעה.
עבודה מתוך גוש חימר אחד גדול יותר מן הפסל המשוער שמונח על לוח עץ על משטח מסתובב על צירו. מתכננים מראש את הדימוי. עובדים בשתי ידיים בו זמנית מ- 360° כאשר הידיים גורעות לאט לאט חלקים מיותרים וקובעות את הקומפוזיציה הבסיסית. אחר כך מתחיל שלב העידון והפירוט. הידיים משכללות, דוחפות, מוסיפות, צובטות ומעצבות בהדרגה את הגוש לצורה הרצויה. עבודת הגוש, קרובה באופיה לעבודות פיסול בחומרים קשים (אבן), כאשר הדימוי היה שם מלכתחילה והגריעה מגלה וחושפת אותו.
ב. בנייה בחלקים והדבקות
עבודת בניה בחלקים מתחילה בחשיבה על הצורה הכללית. הדימוי הפנימי הוא כמפה המשורטטת בדמיונו של היוצר. לתוך מפה זו מצטרפים חלקים באיטיות ובקצביות. היוצר מכין מלאי של צורות (חוליות, קוביות, משטחים, קרעים וכו'), מחברן ויוצר את הדימוי. יש חשיבות גדולה לאופן החיבור וההדבקה של החלקים. עבודה זו, לעומת עבודת הגוש, תאופיין בתהליך ובמראה שיש בו מן החזרתיות, ההצטברות והקיצביות.
צפינו בילדים עד גיל שש בערך. בתחילה הם עובדים על משטחים, ומתייחסים אל החומר כאל דף נייר ועליו חורטים או מדביקים את הדימויים הטבעיים שלהם. בהמשך הם ינסו להגביה את צורות וליצור דמויות וחיות העומדות בפני עצמן ללא משטח כבסיס.
לפעמים בתוך טיפול אם מתאים - אנו מציעות ללמד ילדים (מגיל 6 ומעלה) לבנות דמות אדם או חיה עומדת על ידי עיבוד גוש במשיכה בצביטה. מושכים ידיים ורגליים וראש מגוש אחד. בכך אנו מעבירים את המסר שגופנו אינו מודבק ומחובר מחלקים, אלא הוא דבר שלם הפועל באופן הרמוני. בנוסף לכך, תהליך בניית אדם או חיה עומדת - מלמד להתמודד עם פיסול במרחב למרות כוח המשיכה, מלמד להעמיד את הדמות על רגליה, עם כל המשמעויות הרגשיות שנובעות מעשייה כזו, ותהליך זה הוא מטפורה של צמיחה וזקיפות לגובה ובמרחב.
משטח תומך - צפינו בילדים צעירים או אנשים פחות מאומנים שמתקשים להעמיד את הדמויות במרחב, אלא אם כן עיבו מאד את רגליהן ופלג גופן התחתון. הצענו להם לחבר את הדמות למשטח "אדמה", חימר כבסיס לפסל. יש ילדים שהאדמה הזו היא משטח אחיזה טכני עבורם וישנת שמשתמשים בבסיס כהשלמה והעמקה לעבודה.
הדבקה - הדבקה היא מלאכה מעודנת. מדללים חומר בצלחת עם מים לדרגת סמיכות של שמנת. החומר אמור להיות רך, אחיד וללא גושים. כאשר רוצים לחבר שני חלקים חורצים את נקודות המפגש בכפיס עץ או סכין, מורחים בשכבה של דבק ומצמידים. אם יש צורך מוסיפים בקו החיבור "נקניק" של "בצק" דק, מורחים בשכבה של דבק ומצמידים. ידיעת מלאכת ההדבקה היא חשובה ביותר ומאפשרת בניית קומפוזיציות מורכבות, חללים, עבודות מעודנות ומפתיעות אף בשיווי משקל ואסימטריה.
ילד בן שש, מורה לאמנות יעל סרלין
התנסויות ראשוניות בחימר
יצירת כדור בגודל אגרוף פחות או יותר (שיהיה נעים ביד). המשתתף מוזמן להעביר את הגוש מיד ליד, ללחוץ ולעצב לו צורת כדור שתהא מתאימה למכל שנוצר בין שתי כפות הידיים. המטרה ליצור כדור סימטרי עד כמה שניתן ובכך לשכלל את יכולת הלחיצה האחידה על כל שטח הפנים של הכדור.
לכל משתתף גוש חומר בגודל של אגרוף וחצי. מגוש זה הוא מתבקש ליצור כדור ואחר כך לבדוק כל מה שכף היד והאצבעות יודעות ויכולות לעשות בחומר: ללוש, לצבוט, למעוך, לחורר, להדק, למרוח, לדחוף, להכות, לגרוע, למשוך, ללטף, לחמם. (ניתן לבצע בעיניים פקוחות או עצומות).
יצירת כדור, החזקתו ביד אחת כאשר היד השניה, בעזרת הבוהן והאצבעות, יוצרת בו קערה. הבוהן נמצאת במרכז הקערה והאצבעות מסביב. תנועה סיבובית חוזרת על עצמה שוב ושוב כאשר הבוהן והאצבעות אחת מול האחרות לוחצות זו מול זו, יוצרות דופן בעובי אחיד - נוצרת קערה, מכל.
ניתן ליצור קערה ומכל בדרך נוספת. מכינים משטח שיהווה את חלקו התחתון של המכל. מכינים ומצמידים חוליה אחר חוליה דמויית נחש אל המשטח ואל החוליות הקודמות. כל החוליות צריכות להיות בעובי דומה, חוליה נוגעת ברעותה ומוצמדת אליה. ההצמדה תיעשה על ידי לחיצת חלק מן החומר מלמעלה כלפי מטה כך שימולא את הסדק ביניהן. הצמדה זו תעשה בשני צידי הכלי.
בניה במשטחים - מניחים על לוח עץ מצופה ניילון את המשטח התחתון של הכלי או המבנה (אסור שיהיה דק יותר מאצבע). מכינים בצד מעט דבק מחומר. את החלקים שרוצים לחבר חורצים ומרטיבים ומצמידים את שני החלקים תוך לחיצה. ממלאים ב"נקניק" דקיק של דבק מחומר. ממלאים בדבק שלב אחר שלב. אם רוצים להגביה את המבנה יש צורך להמתין מעט כדי שיתייבש ויהיה "קשה כעור" (leather hard), וכך יוכל לשאת עוד משקל מבלי להתעקם ולהשתנות (לשלב הקרוי "קשה כעור" leather hard).
הכנת שלושה "דפי חומר" זהים. (ראה עבודה במשטחים). בחר נושא כלשהו. על הראשון חרוט אותו, בשני צור אותו באופן תבליטי ובשלישי הוצא אותו לחלל כשהוא נשען על "דף החומר".
הכנת ארבעה "דפי חומר" האחד יהווה רצפת חדר ושלושה אחרים קירות. נוצר חדר.
בניית צורות גיאומטריות - ליצירת גליל מגלגלים חומר על השולחן ליצירת "נחש" עבה.
יצירת קוביה על ידי לחיצה ודפיקת גוש מעוגל, כל כמה לחיצות הופכים את הגוש ומשטחים צלע אחרת וכך נוצרת קוביה. לעיתים יש צורך לכבוש קלות את הזויות והפינות בכדי לחדד אותן.
יצירת פירמידה מרובעת - מכינים קוביה, סופחים קלות על קירותיה מלבד בסיסה ומוצעים את חלקה העליון.
בניית חיה בסיסית - מכינים "חוליה" עבה, גליל בקוטר 4-5 סי"מ באורך 15-20 סי"מ. מכופפים שליש מאורכו של הגליל כלפי מעלה. חלק זה ישמש לצוואר וראש. את קצהו השני של הגליל מכופפים כלפי מטה ליצירת הרגלים האחוריות. את הרגליים הקדמיות צובטים מן החזה והבטן של החיה תוך הוספת עוד חומר. אחר כך אצבעות החוצה ובמשיכות האוזניים, הזנב ולבסוף מפרידים כל גוש רגליים לזוג רגלים נפרדות על ידי שפע. בשלב זה החיה עומדת אך היא עדיין חסרת אופי אישי. זה הזמן לטפל בה ולפרטה.
בניית דמות אדם בסיסית - יוצרים גליל שקוטרו כ-4 ס"מ ואורכו כ-15 סי"מ, מעמידים אותו על לוח עץ ומחליטים איפה יהיה הראש והיכן הרגליים. מן הגליל צובטים ראש וצוואר ומושכים ידיים. את חלקו התחתון של הגוש מחלקים לשתי רגליים. יש צורך להדגים איך עושים כפות רגליים - יציבות וגדולות מספיק לשאת את הדמות. עתה אפשר להתבונן בה מכל הכיוונים ולבחור מה התנוחה שלה במרחב.
הטקסט מבוסס על "רוח החומר", נונה אורבך, לילך גלקין, הוצאת אח, 1997
טקסט חשוב.
חימר הוא חומר מספר.