מלחמת החומרים - שבי מדזיני

מה עושים חומרי האומנות לנפש?

השאלה הזו מעסיקה אותי מהרגע שהפכתי להיות מטפלת באומנות לפני 25 שנה ואולי לפני כן.

ומלחמה, מה היא עושה?

אני יושבת בסטודיו שלי ומתבוננת על האופן שבו בחרתי לסדר את החומרים עבור מטופליי וכן על סוגי החומרים שיש לי.

היו שנים  שהתעסקתי  הרבה בחומרי ראדי-מייד (ready-made). רציתי לאסוף, למיין, למצוא חומרים שהם לאו דווקא אומנותיים מובהקים. למשל קליפות גרעינים, מנורות שרופות, ספרים בסינית. היו שנים שלא השתמשתי בחומרים רבים כי זה מה שלמדתי מיוני שור שלימד אותי בלסלי.  אבל, זה שנים שבסטודיו מוצעים חומרים מגוונים מסוגים שונים שהבולטים בהם הם נוזליים ועיסתיים שאיתם אני מתעסקת וחוקרת שנים רבות.

ריבוי החומרים שיש לי בסטודיו נובע מהתפיסה שהם אלה שיאפשרו למטופליי לדייק בעבודה. כל אחד יכול לבחור מהשפע המוצע – וליצור מגע עם עצמו. גם לי תיפתח אפשרות להתערבות טיפולית בהצעה של חומר מתאים למטופליי. בדיוק כמו שהיה המקרר של אמא שלי בימיה הטובים, מלא בבורקיטס, במיה ברסק עגבניות, ירקות מהגינה ואפרסקים ממשק 9 בניר בנים.

כל תקופה מחדש אני מכניסה חומרים נוספים שיכולים לפתוח אפשרות למטופליי לפגוש אזורים חדשים בנפשם ובליבם.

לאחרונה הבאתי לסטודיו קליפות ביצים מרוסקות. אלה כבר הניבו עבודה נפשית של ממש.

גם בגלולות ובכמוסות מטופליי יוצרים בהדבקה, בהמסה או בפירור או ערבוב עם צבעים.

במלחמה מצאתי את עצמי מרסקת לא מעט חומרים: אבנים, כדורים, בקבוקים, מלח גס. הכנת החומרים האלה אפשרה לי להתמודד עם כעס ועם חוסר אונים ובהמשך הם הוגשו כלאחר כבוד למטופליי.

מאז 7.10.23 נוספו להיצע ב:"בופה החומרים" מצעים סופגים כמו: חיתול, טמפונים, פדים. כל אלה בעיקבות מטופלת שיצרה בהם וגרמה לי להתעניין ולחקור אותם לעומק.

אני מרחיבה את השאלה שלי על חומרי הנפש, מתבוננת ושואלת את עצמי בעקבות נונה אורבך כמעט כל בוקר : "איזה חומר אני היום?"

כשמגיעים מטופליי אני מגלה שהחומר יכול להשתנות ממטופל למטופל בהתאם לקשר עם המטופל הספציפי ותלוי החומר האמנותי איתו הוא משתמש.

אני מבינה לעומק עד כמה אני שזורה בתוך חומרים ואיך שזירה זו משפיעה על האופן שבו אני מטפלת. 

הנה דוגמא לאיך החומרים שזורים בי ומרפאים גם אותי:

לפני כשמונה  שנים עברתי באור אדום, והייתה לי תאונה קשה. במהלך ההחלמה קניתי אבנים וכתבתי עליהן משפטים מחזקים ועל חלק מהן ציירתי זה היה עבורי תהליך ריפוי עמוק.

כשלא הזדקקתי להן עוד, שמתי תיבה בסטודיו עם האבנים ועם הציורים והמשפטים, ומטופליי הוזמנו לבחור לעצמם בעת הצורך אבן מחזקת. באופן טרנספרסיאלי חלק ממני עבר אליהם ועזר להם  להתחזק מתוך ההתמודדות שלי.

ב־7.10 נָדַמָּה היצירתיות שלי.

 אט אט עם הזמן החזרתי לעצמי את כוחות היצירה.

איך?

בתחילת המלחמה מצאתי את עצמי מציירת בחומרים קוויים.

לאט עברתי גם לפנדות נמרחות ולעפרונות מסיסים במים.

לאחר מכן הייתה תקופה שבה לא עזבתי את הסטודיו, ובכל רגע שיכולתי השתמשתי בחומרים כדי לשכך את הכאב ואז התחלתי לעבוד בתוך ספר סקיצות וגם בתוך ספרים. המלחמה הזו הניבה שלושה ספרים כאלה –  וכך הודיתי מעמקי ליבי לחומרים בשנה הזו.

אספתי וגייסתי חומרים עבור הסטודיואים הבטוחים של יה"ת מתוך הסטודיו שלי, מחבריי ומתורמים בארץ  ובחו"ל.

חומרים על גבי חומרים מילאו את הסטודיו שלי, ובעזרת נערים ונערות מהישוב שאני גרה בו ובעזרת חברותיי המטפלות מיינו, שנענו חומרים רבים לסטודיואים הבטוחים ברחבי הארץ.

לאחר כארבעה חודשים הגיע גם משלוח גדול מיהודי מלבורן שבאוסטרליה. במשלוח היו גם ברכות וצילום של הילדים שתרמו את החומרים האלה. הרגשתי איך יהודי התפוצות הפכו חלק חשוב בתוך חוויית השייכות ואיך ההתעסקות בקבלת החומרים, מיונם ושינועם מילאו את הלב שלי בשמחה.

נושא החטופים הדיר שינה מעיניי ועדיין מדיר. גם פה שימשה אותי האומנות.

התעטפתי לי בהתחלה בדיסקית ואז בסמל החטופים הצהוב שענדתי כל יום על דש חולצתי.

תליתי כל מיני חוטים צהובים בכניסה לביתי ובמכוניתי. דאגתי שיהיו לי חולצות צהובות (צבע זר לפלטה שלי) –  ובכל זאת הרגשתי כאילו אני עטופה בהם. הכנתי צלחות צהובות מקרמיקה לבני משפחתי כדי שיזכרו שיש גם כאלה שלא אוכלים.

בכאב סביב משפחת ביבס הכנתי שני בלונים מקרמיקה. האחד צהוב גדול שייצג את שירי ביבס והאחר כתום קטן שייצג את הילדים. הדבקתי על קיר ביתי. לאחר יומיים התנפץ הבלון הצהוב. כמה סימבולי. השארתי ימים רבים את שברי הקרמיקה בכניסה לביתי.

במהלך התקופה הזאת הבחנתי שכוחם של מטופליי הולך ודל.

חייל שעבר טראומה והפסיק לצייר,

אם שכולה שלא יכולה לגעת בחומר,

וגם ניצולת נובה.

כל החומרים שבדרך כלל מהלכים קסם על מטופלים לא עזרו לי בניסיון לעזור להם.

רק סבלנות אין קץ.

לאט לאט הטראומה סופרה. פיסות פיסות של כאב עברו והוטבעו בתוך חומרי האומנות.

עבודות של שברים, עבודות קטועות, הרבה נזילות, דפים גדולים עם מעט סימנים וכן עבודות עם מצעים נספגים. כמו חיתול, פדים וצמר גפן.

חייל שראה את חבריו מתים מילא צמר גפן ועוד אחד ועוד אחד בצבעים אדומים.

ניצולת נובה יצרה ספר אומנות שבכל אחד מהדפים מתועד זיכרון קשה.

אם שכולה הביאה חפצים וזיכרונות מבנה ויצרה מהם עבודות אומנות.

ואני התחלתי ליצור שרשראות לב צהובות למען חזרתם של החטופים. חילקתי לחבריי, לבני משפחתי ולקולגות. חילקתי מהן גם לבני משפחות החטופים.

גם היום לצערי אני יוצרת ומחלקת שרשראות לב צהובות שמפוזרות כבר בכל הארץ.

באחת ההופעות של שלמה ארצי, אחת הנשים שהיו בקהל העניקה שרשרת כזאת לדניאל וייס שאביו נרצח בבארי.

וכך אני עונדת כל יום את השרשרת הצהובה ומחכה ליום שאוכל לענוד ולהכין שרשרת בצבע אדום או כחול – שרשרת התקווה.

עוד יהיו לנו ימים טובים מאלה. אין לי ספק. " אנחנו עוד נראה את הימים האחרים".

ובינתיים רק אודה למקצוע שלנו, לחומרי האומנות שבשנה וחצי האחרונות חיזקו עוד את הבנתי איזו מתנה הם בעבודה על הנפש.

הצילומים והעבודות של הכותבת.

שבי מדזיני: shevym@medzini.com