קרינה נסטרנקו, צבע אדום

הבקבוק של הצבע האדום היה תמיד על המדף שלי, אבל לא הייתה לו חשיבות, ובי הוא לא כל כך נגע. אבל פתאום זה קרה. ללא הכנה, הבקבוק של הצבע האדום נשפך על הרצפה. אני משתטחת על הכביש, מרימה מבט לשמיים ורואה גל של אורות בגוונים שלא הכרתי.

אני שמה את הראש על הידיים ואומרת לעצמי בלב: "הכול יהיה בסדר". נעבור את זה ונמשיך לנסוע כאילו לא צריך לנגב את כל הצבע הזה שנשפך כאן. הרמתי את הבקבוק עם הצבע האדום והחזרתי אותו למדף, ואז בתוך כמה דקות הוא נפל שוב. לא הבנתי למה הוא ממשיך ליפול, למה הוא קשור עכשיו, אני בכלל לא משתמשת בו. למה אני צריכה אותו? אני לא מאלו שמשתמשים בצבע אדום. אני בכלל מאגר של צבעים אחרים.

עכשיו אני אומרת לעצמי שאם בקבוק הצבע האדום ייפול שוב מהמדף, אני לא אאשים את עצמי שהוא נשפך על הרצפה ושלא הייתי מספיק מוכנה. וזה בסדר אם תרגילי הנשימות לא עבדו ממש באותה הדקה.

כי כך זה פתאום קרה, לא רציתי להכיר את הצבע האדום, אבל עכשיו אני מכירה אותו היטב.

אני לא יודעת מה יקרה כשהוא שוב ייפול מהמדף, ואני מקווה שהוא גם לא ייפול. אבל עכשיו הוא חלק מהמציאות שלי. של כולנו בעצם.

את הטקסט הזה כתבתי בנובמבר 2024, זמן קצר אחרי שחוויתי אזעקות בפעם הראשונה בחיי בעוצמה רבה. זה היה כל כך מנותק מחיינו – בכלל היינו בדרך לחתונה. בלי הממ"ד המוכר שלי נאלצתי להשתטח על הכביש ולאחר מכן לרוץ בתוך שכונה שאני לא מכירה ולנסות למצוא מרחב מוגן. בין כל המילים שכתבתי הגעתי איכשהו לדימוי של בקבוק הצבע האדום. הצבע האדום שנשפך ללא התראה מוקדמת, מקביל בעיניי לחוויה של צליל האזעקה המתפרץ מהטלפון. התקופה האחרונה נחוותה כמתקפה במלוא מובן המילה – פעם אחר פעם. ובתוך כל זה, אין זמן לחשוב או להתעסק ברגשות. כולנו עסוקים בהישרדות.  

חברה טובה שלי אמרה לי לפני כמה זמן: "כמו שהתקופה הזאת החלה בפתאומיות, תזכרי שהיא יכולה גם להסתיים בפתאומיות". המשפט שלה ריגש אותי ונתן לי תקווה שאולי זה באמת בקרוב יסתיים. וכשזה הסתיים, זה באמת הסתיים בפתאומיות כמו שהיא אמרה. פתאום בבת אחת הכול נרגע, הטלפון התמלא רק בהתראות ממֶדיות חברתיות ומאתרי קניות, ובחוץ יש לפתע צלילים של שגרת יום־יום. זה היה כמו לחזור מחופשה ארוכה עם תחושה מוזרה שמשהו עדיין לא הסתיים. הפתאומיות הזאת השאירה אותי, ואני בטוחה שרבים מאיתנו, קצת המומה ועם שאלות.

איך בתוך כל המעבר הזה לשגרה, גם אנחנו מצליחים לעשות את המעבר הזה בתוך עצמנו?

עד עכשיו שמרתי את הטקסט בישומון הפתקים של הטלפון. ודווקא עכשיו כשעברנו עוד טלטלה גדולה, החלטתי לשלוף את הטקסט החוצה ולתת לו מקום – תזכורת לעצמי ולכולנו, שלכל אחד יש אפשרות לנסות לחצות את הגשר בקצב שלו בדרך המתאימה לו. כרגע הדרך שלי לחצות אותו היא דרך כתיבה. הכתיבה הייתה שם עבורי בכל מיני רגעים של החיים: כשעברתי פרדות, כשהצלחתי להתגבר על הפחד שלי מנהיגה ועוד. היא עוזרת לי לארגן את המחשבות ואת התחושות שהתקופה הזאת השאירה בתוכי.

והרבה לפני המילים, במהלך התקופה הזאת ראיתי כיצד היצירה שומרת לא רק על המטופלים אלא גם עליי. המלחמה יכולה לעורר אשמה על המצב. בתוך כל הכאוס נתתי לעצמי רשות ליצור. הידיעה שהחומרים מחכים לי שם כשאהיה מוכנה היא ידיעה מנחמת ומחזקת. עבורי אלו היו צבעי המים שעוררו בי חמלה והזכירו לי להיות יותר עדינה כלפי עצמי.

היו פעמים שהייתי הולכת אפילו לממד הווירטואלי ומציירת באייפד, אולי כי בממד הווירטואלי יש לי יותר שליטה על מה שקורה בציור: למתוח קו, למחוק, למתוח שוב קו, ואם לא מצא חן בעיניי מה שמתגבש, אז למחוק שוב.

כשהייתי צריכה לטפל בזום, שמתי לב לחשש שעולה בי כמו בתקופת הקורונה –  מה כבר אפשר לעשות בזום או בגוגל מיט?

האם נצליח להיות שם עבור המטופלים שלנו כמו שאנחנו רגילים להיות כשיש "בופה" חומרים וחדר טיפול ממשי?

למרות החששות גיליתי איך היצירתיות יכולה לנבוע גם בשיחת וידיאו. קיימת אפשרות לשים פילטרים ורקעים כשמדליקים את המצלמה. אני וטכנולוגיה חברים טובים בסך הכול, אבל משום מה אף שהכרתי את האפשרויות האלו, מעולם לא חשבתי להשתמש בהן בטיפולים מרחוק.

ראיתי איך אפשר להפוך לדמות דמיונית, לשחק איתה ולדבב מה שהיא אומרת. ראיתי כיצד אפשר לבחור רקע מסוים כדי לדמיין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו עכשיו. פעמים רבות אחרי שמשחקים עם דמות או מדמיינים רקע,הממד הווירטואלי הוביל לאומנות עם החומרים המצויים בבית. ולפעמים רק הפילטר או הרקע מספיקים כי הם זמינים בקליק, מובנים ומוכנים לשימוש.

התקופה הזאת הזכירה לי שגם בזמנים הכי קשים היצירה מתחבאת בכל מיני פינות קטנות שאנחנו אפילו לא שמים לב אליהן. אפילו בפינות וירטואליות. וכשזה מתגלה מולנו, זה משמח כל כך. אני חושבת שזה היופי במקצוע שלנו – כשהכול כאוטי, בלתי יציב ומפחיד, אנחנו מתייצבות בתוך כל זה עם חששות רבים, אבל גם עם תקווה.

אז עם המון תקווה, אני מאחלת שהיצירה תעזור לנו לנווט במרחב, כמו שצבעי המים עזרו לי לנווט בתקופה הזאת. אני מאחלת שהיצירה תחזיק לנו את היד, תחבק אותנו ותוביל אותנו שוב אל הממ"ד הפנימי שבתוכנו.

העבודות והצילומים של הכותבת.

קרינה נסטרנקו (מוטילב) - מטפלת באומנות במתי"א נתניה: karimotilev@gmail.com