היומן התחושתי - עירית שוחט

רישום תנועת התחושה ככלי טיפולי בשפת הסנכרון

מעיל כבד מחבק.

האוויר חותך, שלג מכסה הכל בלובן דק.

עלים חומים, שבירים, דבוקים לקרקע הקפואה.

עלה חום ביד, ריח אדמה רטובה.

קור צורב, נשימה שהופכת לערפל.

שקט.

רגע העולם כולו.

ידיים גדולות מרימות אותי.

צחוק.

בלי מילים, הזיכרון התחושתי נשמר בגוף כזיכרון חי, נוכח, ממשיך לפעום עד היום. עם השנים הבנתי שרגעים רוויים בתחושה אינם רק מקור להצפה או לכאב, אלא שפה שלמה בפני עצמה, שפה שאין לה תמיד מילים, אך היא נוכחת בכל תא ותא.

השפה הזו נוצרת מהאופן שבו התחושות נחוות, מהצליל החודר פנימה, מהאור המלטף, מקצב הנשימה הפנימי או מהדופק של העולם מסביב. זוהי שפה מנחה שבתוכה טמון ידע עדין ועתיק הקיים אצל כולנו. הצורך להנכיח אותה נולד מרגעים שבהם מילים לא הצליחו לתאר בדיוק את החוויה. כך הרגעים הקטנים, כמעט חמקמקים האלה, כמו גל חום המתפשט לאט מן החזה אל הכתפיים, או כיווץ חד בבטן שמתמוסס. הן תחושות שבאות והולכות, מתרחבות ומצטמצמות, מתחלפות זו בזו, אך כל אחת מהן מבקשת ממני להישאר, להירשם, לקבל עדות.

מהצורך הזה צמח היומן התחושתי - כלי חי ונושם. מתוך העבודה בו התבהרה בי ההבנה כי התחושות הן שפה שלמה שמתוכה נולדה ״שפת הסנכרון״. היא רואה בסנכרון תהליך גופני־נפשי כשפת תקשורת ראשונית אנושית, המווסתת חוויה, קשר וזהות דרך כוונון מתמשך בין ממדים חושיים, רגשיים ונרטיביים.

כך התעורר הרצון לאסוף את אותם רגעים ולתת להם בית. מרחב שבו אפשר לרשום את התחושה ביומן בלי החתירה להסביר, אלא הזמנה לאפשר לתחושה להישאר חיה: קו הנמשך בלי תכנון, כתם צבע שנמרח ונעצר, מילה שנכתבת ונמחקת, שכבות צבע המצטברות זו על גבי זו. כל אלה הם עדות מוחשית למה שהתרחש בגוף ברגע מסוים.

העבודה עם היומן מזמינה האטה. היא מבקשת לעצור ולהתכוונן: לשים לב איך תחושה נולדת, מתרחבת, מתמוססת ומתחלפת. לפעמים ההקשבה בין דקויות היא עדינה מאוד, בין שאיפה לנשיפה, ברטט קל בקצות האצבעות או בתחושת כובד לאורך הזרועות. כשההקשבה הזו מתועדת, היא יוצרת עם הזמן מפה פנימית של דפוסי תנועת התחושה. מפה שהיא אישית, אך גם משתנה כל העת.

הגוף שאנחנו נושאים עימנו יום־יום הוא ארכיון חי. הוא אוצר בתוכו ידע עתיק, זיכרונות קדומים כחותמות חושיות שנחרטו בנו מהרגע הראשון: המגע בעור, פעימות הלב, חום הבטן, הקור של האוויר החדש, הקצב של ההחזקה. בין שכבותיו טמונים אוצרות שבכוחם להנהיג אותנו, אם רק נסכים לעצור, להקשיב, ולאפשר להם ביטוי.

כדי להמחיש זאת, אשתף רגע אחד מהמפגש שלי עם היומן.

לפני שאני פותחת את הדף, אני מקשיבה לעצמי, היכן אני נמצאת כעת? האם המחשבות שלי בעבודה, במטלות, ברעשים מבחוץ?  ההתכווננות היא רגע של הנחת הכוונה והקשב ברגע הנוכחי. לעיתים די בנשימה עמוקה אחת ובתחושה שמתעוררת בגוף כדי להזכיר לי שאני כאן.

פתחתי את הדף, והיד השמאלית רחוקה מהמרכז, הנשימה קצרה, הדופק מהיר מהרגיל. הכתפיים נשאו כובד עדין, כאילו מונחת עליהן יד המבקשת שלא אזוז. חשתי דחף חד, שהתחיל בבטן התחתונה והתפשט כלפי מעלה, מבקש להסתער החוצה כאילו מחפש אוויר. הסתכלתי על הדף שהיה כמעט ריק, רק כתם דיו ישן מהפעם הקודמת. היד נשלחה אל העיפרון והחלה לשרטט קווים קצרים ומהירים, בזוויות חדות. עוד ועוד קווים, עד שהקצב הלך וגבר והלחץ כמעט שחק את החוד. המרקם היבש והמחוספס הדהד את המתח שבפנים. הנשימה התקצרה לשאיפות מהירות, הקווים המקוטעים הפכו רציפים והתעקלו ימינה ושמאלה כאילו ביקשו לפרוץ מהדף החוצה. ואז נעצרתי.  

נשארה תחושת חום במרכז הגוף, והדף נראה כעת כמפת ברקים חרוטה בשחור.

ובכל זאת, משהו עדיין לא התמצה בגוף.

חשתי צורך להגדיל את התנועה, לתת לה יותר מקום. אולי אז משהו יירגע. הגוף הוביל אותי החוצה מן היומן אל מצע גדול יותר. התחלתי לעבוד עם שתי הידיים עם העפרון, אבל הוא נתקע, כאילו זר במרחב החדש, לא מאפשר את הזרימה וההתפרצות שחשתי.

החלפתי את העפרון בצבעי פסטל, ירוק ואפור בהיר, שהעניקו רכות ותנועה חופשית על הדף. התנועה המתפרצת קיבלה יותר מקום והחלה להתעגל בקצוות. הנשימה החלה להתרכך ואיתה הגוון הוחלף לטורקיז, התנועה התעגלה. אך לא היה לה מקום על המצע שהיה תלוי במאונך.

על דף נוסף, הפעם לרוחב כדי לאפשר לתנועה מקום.  התנועה התעגלה, זרמה, מצאתי את עצמי נעה מצד לצד.

הנשימה התווסתה בהדרגה, הידיים התרככו והחלו לנוע מצד לצד בנענוע מרגיע, כאילו אני מערסלת את עצמי. חשתי שידיי מחפשות חומר רטוב. הוספתי צבעי ידיים תוך כדי מריחת הצבע במשיכות מהמרכז החוצה כלפי מטה.

חזרתי אט־אט אל עצמי ואל היומן.  עלו דימויים, מילים, ותחושה פנימית שצפה, שעוד חלק בי מצא את מקומו.

הרצף הזה לימד אותי שהגוף יודע למה הוא זקוק. המעבר מהקווים החדים אל הרכות של הפסטל והרוך של צבעי הידיים, מהפורמט הגדול אל מחוץ ליומן וחזרה אליו- הייתה הנחיה של הגוף.  כשאפשרתי לו להוביל, נפתחה דרך נוספת עבורי לחוש את השינוי, ולהבין למה אני זקוקה באותו הרגע.

עם הזמן שמתי לב שהדפים ביומן מתחילים לדבר זה עם זה. יום אחד הקווים סגורים ומקובצים, ובאחר הם מתפרצים החוצה. מופיעים צבעים שחוזרים שוב ושוב, ואז מופיעים גם אחרים. כל אלה יצרו מפת מסע שבה הגוף הוא הכותב. ככל שהדפים התמלאו, נולדה שפה פנימית: שפה שבה הגוף והנפש משוחחים בסימנים לא מילוליים, שבה גם שינוי זעיר מקבל מקום ונרשם.

המעברים בין פורמטים, צבעים ואופנויות שונות הם הלב של  שפת הסנכרון, המכונים ״מודולציית המעברים״- רגעים עדינים של כוונון מתמשך והדרגתי. היומן התחושתי משמש כמרחב אימון בהם: מהפורמט הקטן לגדול, מהרישום התחושתי לכתיבה נרטיבית, ובין אופנויות חישה ואמנות שונות. במובן זה, היומן מאפשר תנועה גמישה ויצירתית בין מצבים, וכך הוא הופך ממחברת אישית לכלי של התנסות ולמידה.

במרחב הטיפולי היומן התחושתי משמש ככלי חקירה אישי. המטופלים מוזמנים ליצור יומן אישי ולרשום את תנועות הגוף כפי שהן מתרחשות. היומן הוא לא רק מקום לתיעוד, אלא גם מרחב מפגש חי- חוויה המחברת בין פנים לחוץ, בין מה שנראה לעין לבין מה שמורגש מבפנים. לעיתים הוא הופך לחפץ־מעבר: בית פנימי שניתן לשאת בתיק לכל מקום, להפקיד בו תחושות ולדעת שהן שמורות. היוצרים ביומן שבים אליו, רואים את עצמם מבעד לעקבות שהשאירו לעדות, ומנהלים עימו דיאלוג מתמיד.

מתוך הרישום הפרטי צמח גם הרישום הקבוצתי. בקבוצה, רגעי רישום התחושה המשותפים יצרו אינטראקציה בין תחושות שונות. כל אדם פוגש את עצמו בדרכו, ובו בזמן נוגע גם בחוויות האחרים דרך ההדהוד המשותף.

לאחר הפריקה מהגוף והרישום החופשי, היומן מזמין להתבוננות רפלקטיבית, פנומנולוגית עדינה המבוססת על מודל שפותח בבסיס  שפת הסנכרון. המודל נע בצורה מעגלית ומתחבר למהלך הטבעי של מערכת העצבים ממצבי עוררות שונים לויסות ועד למיפוי פנימי נרטיבי. הרצפים התחושתיים והנרטיביים האלה מובילים למצבי זרימה או תובנה בתוך התהליך.

יש שמגלים שלפעמים התנועה זורמת לאט ולפעמים היא מתפרצת בקצב מהיר. יש רגעים שבהם היד לוחצת בחוזקה על הדף, ורגעים אחרים שבהם המגע קל ורך. התנועה יכולה להיפתח החוצה, להתרחב ולהתפרש, או להיסגר פנימה ולהצטמצם. איפה תנועת התחושה ממוקמת בגוף, איזה צבע טמפרטורה, מרקם, או כיווניות יש לה. לפעמים הנשימה מתלווה לכך, לפעמים חופשית ומתואמת, ולפעמים עצורה ונפרדת. המעקב אחר האיכויות האלה יוצר בהדרגה מפת סימנים חיה של שפת הגוף. בכל קו, צבע או כתם נרשמת לא רק תחושה רגעית, אלא שכבה נוספת של סיפור, נרטיב פנימי שהגוף מספר. לעיתים אפשר גם לעשות שינוי בתנועה, להכניס תנועה חדשה שאנו זקוקים לה, לתת שם, אסוציאציה, להתבונן בסיפור מחדש וליצור הקשרים חדשים.

היומן התחושתי מלמד בכל פעם מחדש שהגוף יודע עוד לפני שהמחשבה מבינה. הוא נושא זיכרונות, דפוסים, ומבקש להירשם על הדף כדי שנוכל להקשיב לו ולהתבונן בו. הרישום ביומן אינו רק יצירה או תיעוד, אלא זוהי דרך לפגוש את עצמנו בשכבות העמוקות ביותר ולייצר שפה פנימית חדשה, שינוי פנימי. זו גם הזמנה לפתוח דף ריק, חדש בכל יום. להניח לגוף להוביל, לאפשר לקו, לכתם, למקצב, ולתנועה לרשום מה שמתרחש ברגע. לתת מקום למה שחי בגוף עכשיו ולראות מה מתגלה או מבקש להשתנות. להחזיר את תשומת הלב שלנו לשפה שכולנו נולדנו איתה - השפה החושית, מה שהגוף יודע, ולהקשיב לזיכרונות החיים הנרקמים בכל רגע מחדש. כך היומן התחושתי מספר לא רק סיפור אישי, אלא נשזר בסיפור רחב יותר- בשפה ראשונית ואוניברסלית, החוצה מילים ותרבויות, ומציעה דרך ישנה־חדשה להקשבה ולסנכרון.

עירית שוחט יוצרת, מטפלת באומנות, מטפלת בגישה הסנסומוטורית עם אהבה למחקר בתחום הגוף-נפש.

מפתחת את ״שפת הסנכרון״ והיומן התחושתי

Iritsho222@gmail.com

iritsho.com