אני עסוקה בחומרים – איך הם מרגישים על הגוף, מה הם מהדהדים, איך הם מגיבים אלינו. לעיתים קל לשכוח שעוד לפני שיש מסה, לפני שמתקיים מגע, נפרש מרחב ביניים של ריק, חלקיקי אנטי-חומר מרחפים, עמוסי חרדה ושיתוק. חרדת האיון היא פיזיקלית, מוחשית והישרדותית. מדובר בהגיון בריא: במפגש בין חומר לאנטי-חומר מתרחשת אניהילציה (איון, ביטול הדדי) הממירה את כל המסה לאנרגיה עצומה של פיצוץ*. אם כך עדיף להימנע, לא להתמסר, לא לקחת אלינו, בטח לא לקחת פנימה. אנחנו בטוחים כל עוד החומר נמצא רחוק, גם אם הוא

פרולוג "יש לי שני סיפורים", פתחה ג'ינה (השמות בדויים, האנשים אמיתיים) את המפגש. "אחד אמת ואחד שקר. אתם צריכים לנחש. סיפור אחד הוא שהיום בבוקר זהבה חיבקה אותי, והסיפור השני הוא שהיום יש לי יום הולדת". עד כמה שיום הולדת הוא יום מיוחד ושמח, בחרנו כולנו, גם חברי הקבוצה וגם אני המנחה, בסיפור הראשון. כל כך רצינו שסוף סוף תקבל ג'ינה חיבוק מהמטופלת שלה שנוהגת למשוך בשערותיה, לצבוט אותה ולעיתים אף לקלל אותה. עם דמעה בזווית העין, בחיוך ביישני, היא אמרה "היום יש לי יום הולדת, אני בת 43"

קבוצת טיפול באמנות כמרחב פוטנציאלי במחלקה לביטחון מירבי שער הכניסה שלי למחלקה לביטחון מירבי (פסיכיאטריה משפטית) היו הסקרנות והחשיבות שראיתי בטיפולים ארוכי טווח. הגעתי למחלקה במקביל לפרקטיקום בהכשרה ללימודי תואר שני באמנות במחלקה הפתוחה, שם פרופיל המטופלים והתהליכים הטיפוליים היו מאופיינים בטיפולים קצרי מועד. במרכז לבריאות הנפש שער מנשה, אוכלוסיית המחלקה לביטחון מירבי נחלקת לשלוש קבוצות עיקריות: מטופלים במצבים פסיכוטיים סוערים שרמת האלימות שלהם דורשת מסגרת מוגנת ביותר. נבדקים

“Oh God! May I be alive when I die.” Donald. W. Winnicott מה יכול להציע מטפל לאנשים מבוגרים הצועדים אל עבר השלב הסופי של מסע חייהם? בטקסט  שלפניכם אני משתפת אתכם בזיכרונותיהם ובניסיונם של מטופליי, רובם עולים מברית המועצות לשעבר. כל אלה הפכו לחלק מסיפור החיים שלי. אני עובדת עם אנשים בהגיעם לגיל זקנה, מלווה את רגעי השקיעה החיצונית והפנימית שלהם, כשצבעי הנשמה נעשים לפעמים בהירים יותר לפני הדעיכה הסופית. בעבודה אני פוגשת את כובד השנים שחלפו, את חוסר האונים ואת הכאב. אני מבחינה במ

אהבה ללא תנאים. אני בת 8 וחצי. זה עוד יום, כמו כל יום אחרי ביס ואני חוזרת הביתה עם ההסעה לכפר. השמש מעלי ואני צועדת בשביל המתפתל בירידה...

שנינו הולכים  על השביל בפארק. אנחנו באים לפארק רק בבקרים של אמצע השבוע, כי אז יש פחות אנשים. אתה לא אוהב הרבה אנשים, שצפוף וכולם מסתכלים....