פוּפוּ מת ז"ל - מורן יטבת רודניק

אהבה ללא תנאים. אני בת 8 וחצי. זה עוד יום, כמו כל יום אחרי ביס ואני חוזרת הביתה עם ההסעה לכפר. השמש מעלי ואני צועדת בשביל המתפתל בירידה המובילה הביתה, משמאלי פרחים סגולים של שיח בוגנוויליה נאה, ענק. אני מקצרת דרך משטח דשא ירוק, לחלקו האחורי של הבית.

שם במרפסת, פופו מקבל את פני בקשקוש זנב וקפצוצים באוויר כאילו לא התראנו שנים. פופו הוא פודל שחור מעורב, והחבר הכי טוב שלי! אני מחבקת אותו, הפרווה שלו רכה.

שנינו, נגד העולם. בין המרפסת לסלון הבית מפרידה רשת ירוקה, ממוסגרת בעץ לבן, סדוק. אני זוכרת את המרפסת, את המרצפות, את השקט באויר, את ריח הפריחה, את העיניים הטובות של פופו, מביט בי.

אני מבינה שחזרתי הביתה. לפעמים הוא גם מלקק את ידי ודוחף ראשו לליטופים. 

אמא איחרה. 

היא אמרה שתחזור עד הצהרים ועכשיו כבר אחר הצהרים. 

לבד. 

בערב, לפני השינה יצאתי למרפסת, לפופו: "אני כועסת על אמא. למה היא לא מרשה לי להכניס אותך הביתה. הרי אותך אני הכי אוהבת בעולם. אתה היחיד שבאמת מבין. מבין ויודע איך אני מרגישה".

הגיע האביב. אני בת 9, בבית החדש אליו עברנו ממש לפני שבוע. יש לי מיטה ושולחן כתיבה חדשים! אני מנסה להתאקלם בביה"ס החדש. 

חורף. זה יום שני בערב  ואני חוזרת מטיול. האוטובוס מוריד אותי ליד חדר האוכל. אני צועדת בשביל הגישה הביתה, הבית חשוך.

אני שומעת את רשת המרפסת נפתחת, בת דודתי רצה לקראתי בצעקה: "סבא מת! סבא מת!"

אחותי מכינה פסטה בשלושה צבעים, ברוטב אדום. 

אני בוהה בסיר.

שקט

פופו תמיד צועד איתי לתחנת האוטובוס. כשאוטובוס מגיע, הוא יושב וממתין על המדרכה, עד שאעלה. כשאני נכנסת לאוטובוס, אני רואה אותו דרך החלון האחורי, צועד לו בחזרה, בדרך הביתה.

כבר חודש דצמבר. עברה שנה נוספת, אני כבר כמעט בת עשר וחצי, פופו עדיין צועד איתי לתחנת האוטובוס. הפעם על כתף ימין תלויה קופסת אב"כ חומה, עליה הדבקתי ציור של טיל, בית והטקסט "סדאם המטומטם". ריח של גשם באוויר.

אני מתאקלמת בבית הספר החדש. באותו יום מתקיים שיעור חינוך. הכתה שלי מפוצלת לשני מחנות, אני מתקשה לבחור איפה להיות ומכריזה: "אני מהאו"ם". 

אני צועדת הביתה מתחנת האוטובוס ועוברת ליד עץ לימון. ריח הלימון בועט לתוך האף. אני מגיעה הביתה ופופו מחכה לי שם, מקשקש בזנב וקופץ עלי. "אתה יודע? אני מהאו"ם". הוא מסתכל עלי בעיניים הירוקות שלו ומתכרבל בתוכי.

בוקר, תחילת החורף, אני בת 11, צועדת לתחנת האוטובוס עם פופו, הרחוב שקט וריח של אדמה רטובה באוויר. קר לי. מוזר, אף פעם לא קר לי. עייפות.

אני בת 12 וחודש, שבת שאחרי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. פופו ואני מטיילים בכרמים מאחורי הבית. פופו מוציא נביחת בכי פתאומית.

הוא מתחיל לברוח ממני ואני רצה אחריו. "פופו, פופו! לאו אתה הולך?"

אני מגיעה הביתה בריצה, מתנשפת. "אבא, קרה משהו לפופו!"

מבט.

פופו חוזר הביתה ועומד בכניסה לשביל הגישה לבית, הוא מסתכל בי לרגע ומיד רץ לשדות. אני רצה אחריו, הוא מתרחק ונופל על האדמה היבשה. אני מחבקת אותו, פרוותו נעימה.

כולםן ברחוב הכירו את פופו, הוא היה כלב חופשי, כלב של הרחוב והמושבה. 

רצתי במורד הרחוב לכיוון הבית, מתנשפת ונסערת;  "פופו מת!, פופו מת!". דמיינתי איך כולםן יוצאיםות החוצה.

הםן לא יצאו.

בימים שאחרי, ראיתי על המבטים- הםן שמו לב שפופו, כבר לא.

חזרתי הביתה, חיבקתי את אבא - הוא החניק בכי וחיבק חזק: "כנראה הכיש אותו נחש. פופו היה כלב טוב". 

פעם ראשונה שאני רואה את אבא בוכה.

קברנו את פופו בחצר, מאחורי המחסן, הכנתי לו לוח מצבה ממרצפת שומשום ישנה שהייתה במחסן. עליה כתבתי, בטוש שחור, שלוש מילים: "פופו מת ז"ל".

חילופי עונות.

פסח, אני בת 13 ויום.

אני צועדת במעלה הכביש שחוצה את המושבה, לתחנה בה עוצר האוטובוס לחטיבה. התחנה נמצאת במרכז המסחרי הקטן, אחרי המכולת, ליד תיבות הדואר. 

פופו לא מלווה אותי יותר.

אני לבד והאביב הגיע.

כל העבודות של הכותבת.

מורן יטבת רודניק מטפלת באמנות חזותית. therapyart.moran@gmail.com

https://www.yahat.org/therapists/info.aspx?id=4730