תדמיינו הזדמנות. מעגל של כיסאות, ובמרכזם במה. הכיסאות מתמלאים באנשי מקצוע סקרנים. אולי כי תליתי שלט בכניסה: "מרגישה צורך להכין אתכם שהתוכן של הורבט שאציג היום הוא לא פשוט". העיניים מופנות אליי, אני הקול של המטופל. הוא אינו עומד על הבמה בגופו. אני מרגישה שלא יהיה נכון להקריא את הוורבט מבלי להציג את המרחב שבתוכו הוא נכתב. לא רק את החדר אלא את הדרך אליו. כדי להביא את המטופל לפגישה אני עוברת דרך שלוש דלתות. בכל אחת מהן מתרחשת אותה פעולה בדיוק: מפתח נכנס למנעול, סיבוב, פתיח

לא נשארו עוד דפים ריקים ביומן מלחמת איראן השנייה שלי. הדימויים הולכים ואוזלים. האם נאמר כבר הכול? בצד הפנימי של הכריכה הקשה אני מדביקה במסקינג טייפ כתום את קולאז' המלחמות שלי. הקולאז' עובר מיומן ליומן. הוא מתאים לשינויים בכל פעם מחדש. כאן אני האימא האבלה עם כיסוי הראש השחור. אבלה על בזבוז הכוחות, על ההרס, על החורבן ועל המוות. אני מבכה את מותו של החופש ליצור, להתבטא בחופשיות, להביע דעה. אני גם "הנערה החולמת", "הנערה" המנסה להרחיק את רעשי המלחמות ולרחף בעולם של אביב ופריחה. אני

"ואחר כך יש העניין המוזר של לילה וחושך ולא רואים ולכן גם לא יודעים ....כאילו היה קשר בין הדברים ונפרם.." אוקטובר 2023 לומדת את חושך...

אהבה ללא תנאים. אני בת 8 וחצי. זה עוד יום, כמו כל יום אחרי ביס ואני חוזרת הביתה עם ההסעה לכפר. השמש מעלי ואני צועדת בשביל המתפתל בירידה המובילה הביתה, משמאלי פרחים סגולים של שיח בוגנוויליה נאה, ענק. אני מקצרת דרך משטח דשא ירוק, לחלקו האחורי של הבית. שם במרפסת, פופו מקבל את פני בקשקוש זנב וקפצוצים באוויר כאילו לא התראנו שנים. פופו הוא פודל שחור מעורב, והחבר הכי טוב שלי! אני מחבקת אותו, הפרווה שלו רכה. שנינו, נגד העולם. בין המרפסת לסלון הבית מפרידה רשת ירוקה, ממוסגרת בעץ לבן, ס