החומר הסמיך של החושך - יעל ברונו

"ואחר כך יש העניין המוזר של לילה וחושך ולא רואים ולכן גם לא יודעים ....כאילו היה קשר בין הדברים ונפרם.."

אוקטובר 2023

לומדת את חושך האימים. היזכרות הנפש ברגעי אימה מתמשכים: השתקה, שתיקה שתוקה ומשתקת את הגוף המתחבא ליד הקיר מתחת למיטה בפינת הממ"ד, היעלמות הנפש למעמקי הים, הידממות לדיממת-מוות. רק זו ההצלה! והיא שורטת ומצלקת. מי שלא אוים, נחטף, ולמטה מזה - נאנסה וחוללה.

ואז היציאה למגע, הזכוכיות, לריח, למראות השרידים בשקט שאחרי. ומולם מבט עיני-ילד המאבד את תמימותו באחת. לתמיד.

המעט שניתן לעשות,  נוסעת מידי שבוע לטפל בילדים ובהורים שנמלטו לכאן והצילו את נפשותיהם.

כפר הנופש למפונים מלא בצלילי ילדים משחקים, אימהות המנסות לחבר קירות ל'חדר'' שאינו 'בית', לאסוף בעבורם שברי נפש למיכל סדוק. והאשמה נקווית, שלהן נוזלת מבעד לסדקים:

"מה חשבתי לעצמי שבאתי לגור פה? איך לא הצלחתי לשמור עליהם מפני הזוועות?"

מעין, רק בן שש, מבקש ומורה לי:

"תכבי את כל האורות! תסיטי את וילון האפלה ואת הוילון הדק! תסגרי את הדלתות והחלונות! תבני איתי כריות ומזרונים ואני אתחבא במקום הבטוח!" כסי אותי בשמיכה המלטפת, עטי עלי וילון.

אני עתה הבורא 'חושך אימים.'

דַמּוּ לכם את המוות - אומר חנוך לוין - דַמּוּ לכם לא-כלום,

ואז דַמּוּ עוד פחות. דַמּוּ חושך מוחלט,

ואז דַמּוּ חשוך עוד יותר. דַמּוּ את מה

שאינכם יכולים לדמות, דַמּוּ כל מה שהיכרתם,

את הנשים, הגשם, הלחמניות, השמש,

והוסיפו להם את התואר "לא",

חושך.. ואני מצעירותי עיוורת-לילה לצבעים, לצורות. מוותרת על המאמץ המכָווץ להישען על צילומי המקום החרוטים בזיכרון העין ומתמסרת לשמיעה, לגב החש את גבולות המרחב בתנועת האויר העדינה.

במסע אל המדבר, אני מנסה להרגיע את האימה של עצמי מפני אזעקות ונפילות יירוטים:

מניחה לגוף להשתרע על האדמה, והגוף כולו הופך לאיבר חישה עדין,

הרגליים קוראות רטט הדף הטילים והפצצות, סדקים נפערים בקרירות, בחום.

נזכרת בהליכה לילית ללא ירח – אוחזת ביד המנחה והשומרת.

מפענחת ריתמוס ההולך עימי, מעלה או מטה? התרחקות והיצמדות.

קשובה למגע הנעליים הנוקשות בסלע הכבד, מפוררות אבן מחוררת וקלה, שוקעות בלס הרך.

בונה סביבי מיכל מוכר, מובן, נצפה או מכשיל לָהולכת חרש חרש.

מעין קורא לי – "תביאי ואני אדליק  לבד עששיות זעירות ונרות מהבהבים!" 

אולי יניס האור הזעיר מקצת מן האימה; כִּ֥י נָפַ֖לְתִּי קָ֑מְתִּי כִּֽי־אֵשֵׁ֣ב בַּחֹ֔שֶׁךְ יְהוָ֖ה א֥וֹר לִֽי. 

רץ להדליק את האור, להסיט את הווילונות, להיתחיוֹת ולצייר מקום בטוח – ארמון מוקף חומה, והשומרים ניצבים בה להגן עליה.

מזמין את אבא לחדר הטיפול, מלמד אותו את בריאת החושך מתוך האור:

"אכבה את כל האורות, אסגור את הווילונות ואתה תתחבא איתי במקום הבטוח. את תכסי אותנו יחד בשמיכה ותעטפי בווילון מלמעלה. אני אספר לך, על חד הקרן הגיבור. יש לו גלימת גיבור-על כחולה שהלבשתי לו. הוא עף ומציל אותנו, נלחם בכל המפלצות." 

וַיְהִי-אוֹר! מעין כבר יכול לצייר את מפלצת 'דביקתום' האוכלת את ראשו בכל לילה בחלום.

בונה עם אבא ביחד מקום בטוח מחימר חום – מבצר מוקף חומה ושמור.

בכל מפגש אנו טועמים מחדש את החושך המשתנה מחושך-אימים לחושך, סתם חושך. וגם האור יכול להיות פחות חזק ואפשר לשהות באזור הביניים הרך, לבנות זיכרונות מאיימים וחסרי אונים

בתוך מגש החול וגם להיזכר בימים הנפלאים שהיו בהר החול בקיבוץ, לפני היום השחור ההוא.

“…אם כן למה ברא חושך, אלא שמתוך החושך רואים כמה מתוק הוא האור. ועוד, יפה לעין שהיא נינוחית מן האור, שלאו כל שעה יכולים לעמוד באורה.”

איוב שהכיר יותר מכל אדם את מעמקיו של החושך אומר: חֹֽק־חָ֭ג עַל־פְּנֵי־מָ֑יִם עַד־תַּכְלִ֖ית א֣וֹר עִם־חֹֽשֶׁךְ . הוא מזכיר לעצמו שיש מי שמסמן גבול למים הנשפכים בעוז על פני הארץ. החול, חול הים היוצר את קו המגע בין האדמה לימים המקיפים אותנו ממערב ומדרום, הוא המסמן של הגבול הזה. קו משתנה תמידית השומר עלינו עד ליום אחרון בו האור יתמזג עם החושך לישות שלמה.

זיוי הקטנה, בת ארבע וחצי, נכנסת לחדר הטיפול עם מבט אבוד בעיניה, לא מדברת, מתנועעת בגמישות, חייבת מיד לגעת בחול, להעבירו במסננת הקטנה, זורם על כפות ידיה. לחפור בו מקום להחביא בו אוצרות. לטמון בקבר בובת רופאה ומעליה באר קטנה המונחת הפוכה על פניה, ומעליה גשר מהופך.

וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ אוֹצְר֣וֹת חֹ֔שֶׁךְ וּמַטְמֻנֵ֖י מִסְתָּרִ֑ים לְמַ֣עַן תֵּדַ֗ע כִּֽי־אֲנִ֧י יְהוָ֛ה, אומר ישעיהו.

זיוי ניגשת לבנות בבהילות בית קטן על השטיח. מעמידה שרפרפים ומקיפה בכריות, הבית הזעיר מכוסה בשמיכה. מתחבאת בתוכו עם הבובות המסתתרות תחת רגלי שרפרף. מקיפה אותן בכל העששיות והנרות המהבהבים. מבקשת שאעשה חושך.

אבא דָרָך את הנשק ויצא לשמור על הבית, זיוי ברחה עם אמא ועם אחיותיה ומאז לא ראתה יותר את אבא. חודש אחר חודש הוא במילואים, מבטיח לבוא ושוב ושוב מֵפר. נקרא להגן על גבולות שזיוי לא מכירה. כל גופה בוכה געגוע.

לאחר שנה, במפתיע, אבא מגיע איתה ביחד לחדר הטיפול. היא  מזהירה אותו:

"הלבה הרותחת ממלאת את רצפת חדר הטיפול מסביב לשטיח!"

והוא מבטיח – "יש לי נעליים של הצבא שעמידות ללבה!"

זיוי מכבה את האור - שאבא יתחבא ועליה למצוא אותו. אבא מצליח להניח לטלפון שלו ונכנס למשחק. מתחבא ב'מקומות קשים', מוריד נעלים וזוחל תחת השולחנות, מאחורי המזרונים. זיוי מבקשת:

"תעשי יותר חושך!"

ואני מדביקה פיסות בריסטול שחור על פתחי מנעולי הדלתות. אינני רואה דבר! שומעת את זיוי נעה בחשיכה בביטחון, ממששת, מקשיבה. ואז: פרץ צחוקים מתגלגל בחדר! זיוי ואבא צוחקים עוד ועוד. עכשיו אבא מחפש את זיוי המתחבאת באפילה, מרחרח בשערה ובבגדיה אחרי אותות ניחוח מדורה שהדליקו בגן, ושוב צחוקים ארוכים ומשוחררים, חיבוקים. אבא מרים את זיוי על הכתפיים ומגלגל אותה באוויר. רגעי אושר גמור! 

יֹשְׁבֵי֙ בְּאֶ֣רֶץ צַלְמָ֔וֶת א֖וֹר נָגַ֥הּ עֲלֵיהֶֽם. זיוי מקפצת עלעל הכורסה ולוחצת מעלה על כפתור התריס החשמלי: כאילו משביעה את חיית החושך : "אור אור אור עלייך!"

מצליחה להתחבר לילדה העליזה שהייתה פעם, לפעוטה שגדלה על כתפי אבא שהיה פעם לצידה כל היום וכל הלילה.

חיית החושך עשויה ממה שבין פרודות החומר, מהחושך שבין הכוכבים בלילה.

לפני שהחיה היתה שלי... מתחיל הסיפור של אורי אורלב ואט אט היא הופכת לידיד הנפש שניתן לחלוק איתה כל כאב וצער.

הילדים הקטנים והגדולים לימדו אותי את סודותיו של החושך. גילינו חומר סמיך ורב גוני שיש להכיר ולאלף. התיידדנו ואילפנו את החושך, אספנו כוחות וזכרונות כדי להתחבר למה שהיה ולא ישוב, כדי להיזכר בשמחה הפשוטה שהתקיימה פעם מעבר לכאב המאיים למחוק את כל הזכרון.

כדי להתחבר למה שקיים - לחוט הזהב העדין שבין ילד וילדה לאבא ולאמא.

כמה אני מצפה למחשבה האחת, הטהורה.

אני שלי מפעם, ילד שהייתי, בוא

וּמְשֵה אותי למעלה מקרקעית החושך!... 

אבני החן, לפי סדר הופעתן, שובצו מתוך:

חנוך לוין – "ההולכים בחושך"

מיכה ז' 8

שמואל יוסף עגנון – 'הדום וכסא' בקובץ "לפנים מן החומה"

איוב כו' 10

ישעיהו מה' 3; ט' 1

אורי אורלב – "חית החושך"

יעל ברונו: yael.bruno@gmail.com