אני אוחזת במלבן סבון קשה בשמאלי. הוא לבן, פינותיו מעוגלות ועולה ממנו ניחוח עדין של פריחה בשדה אביבי. בימיני מפסלת לגילוף בעץ ואני חורצת בסבון חריצים אקראיים עדינים לאורכו. אך עם כל תנועה הם מעמיקים ומתחילים לקבל כיוונים שחוזרים על עצמם. פירורי סבון נושרים אל מגש הקטן מבמבוק ומתחילים להיאסף לערֵמה גרגירית. אני מסובבת את הסבון לצידו השני וחורטת גם שם קווים המהדהדים המשך ותשובה למה שכבר גילפתי. מתחיל לצוץ איזה דימוי, גוף יושב עם ידיים ורגליים, בעל חיים, לפעמים צורות מעוגלות ומופ

מלי שופכת מים על הדף הלבן, העבה, הסופג. עם המכחול הרטוב היא מוסיפה צבע אדום לשלולית שעל הדף. מלי לא מרוצה. זה לא מספיק לה. היא שופכת את המים לתוך קופסת צבעי המים הפתוחה. נימים של צבעים שותתים ומתערבבים זה בזה. מלי מטה את הקופסא. נוזל שחור-סגול ניגר אל הדף המתמסר. מלי פורשת את הדף הרטוב, מקפלת את הדף לחצי ואז לרבע ופותחת אותו. אנו מתבוננות בקפלים הנפתחים. "שוב", היא אומרת. מלי נעמדת כשכל גופה דרוך, ומקפלת את הדף שוב ושוב ושוב, דוחסת כל קיפול לתוך הקיפול שקדם לו. שפתיה מתהדקות

אנחנו מטפסות במדרגות, ולני אומרת "מה קנית לי?" אנחנו הולכות במסדרון, והיא תוהה אם הבאתי בורקס, ואז היא נזכרת שאסור לה, ואז היא נזכרת שהיא אלרגית. אני נותנת לה את המפתח לחדר, היא מסובבת אותו, מחכה שאיכנס פנימה ונועלת את הדלת מאחוריי. לני אומרת: "הבאת מים לחמם את הפלסטלינה כמו שהבטחת?" אני מגישה לה את המים החמימים, והיא מוזגת לכוס. מנגינת הזרימה הבוקעת מבין דפנות הפלסטיק הזול לוקחת אותי רחוק מהחדר, לאמבטיות קדומות, לשהייה, להתמסרות. קוביית פלסטלינה ורודה נשמטת מידה של לני ופוקע

צלמית אישה, אשדודה, מוזיאון ישאל. המאה ה-12 לפני הספירה תכונות החומר חימר הוא מדיום טבעי, המורכב בעיקר מאדמה, חרסיות ומינרלים המתערבבים...