על טיפול בתנועה והצופן שבתנועה אותנטית בבית הקברות של הזיכרון ישנה חלקה של שכחה נזכרת זו התנועה בגוף האדם אבל היא עדיין איננה שלו זאת המילה שבאדם אבל איננה המילה של האדם היא תהיה שלו כשיגיד אותה. אדם בא לטיפול מפני שהוא כואב. משהו חסר; איזה "דבר" חמקמק, מוקד חסימה, מקור למצוקה. המפתח קיים ולא קיים, נגיש-חמקמק. היכן קיים "הדבר" הזה לפני היותו למילה? ואיך מוצאים, דרך תנועת הגוף, את הדיבור? מינקות הכול נרשם בגוף. מה ששותק ולא נכנס לשפה בא לידי ביטוי בתנועה, כמו גם בקיפאון התנוע

אנדרלמוסיה בחדר, חול רטוב, שלולית דבק, עיתונים, פטיש ומסמרים. כתמי צבע על השטיח ועל החצאית הכתומה שלי. אני בשארית כוחותיי. אין לי כוח....

בן זוגי, הבן והנכדים שלי, והמטופל שלי מצטופפים בממ"ד בן זוגי, המטופל שלי ואני נשענים על קיר הבטון. הבן והנכדים שלי, שרועים על המזרון. הנכד שלי זורק כדור פינג פונג אל הקיר ומציץ לראות מה אנחנו חושבים על זה. המטופל שלי מחייך אליו. הממ"ד שלנו קטנטן והקירבה גדולה. מה הוא חושב על המשפחה שלי? איך זה ישפיע מעכשיו על הקשר שלנו? האם הוא מקנא בבן שלי שיש לו אמא כל כך אמפטית?   האם הוא מתבייש שהוא זקוק לעזרה? אולי בן זוגי מאיים עליו? אולי היה מעדיף להפקיר את עצמו למזל ולהישאר בחוץ עם הט