שוב, לקראת הפגישה איתה, אני מניחה על שולחן העבודה חצי גיליון נייר לבן, חמישה בקבוקי גואש – כחול, אדום, צהוב, שחור ולבן, מכחולים שונים, ספוגים וצנצנת מים. היום, לראשונה, היא ניגשת לחומרי היצירה ואומרת, "אוקיי, נעשה עם זה משהו". דור בת ה־15 הגיעה להוסטל לנערות בצו בית משפט אחרי שנאספה מהרחוב. היא באמת לא מבינה מה הסיכון באורח החיים שנשלפה ממנו. היא לא מבינה למה לה להיכנס לפגישה בכל שבוע. אך היא נכנסת כי "אמרו לה, כי היא חייבת". "את לא חייבת להיפגש איתי", אני אומרת לה. היא מושכת

אנחנו מטפסות במדרגות, ולני אומרת "מה קנית לי?" אנחנו הולכות במסדרון, והיא תוהה אם הבאתי בורקס, ואז היא נזכרת שאסור לה, ואז היא נזכרת שהיא אלרגית. אני נותנת לה את המפתח לחדר, היא מסובבת אותו, מחכה שאיכנס פנימה ונועלת את הדלת מאחוריי. לני אומרת: "הבאת מים לחמם את הפלסטלינה כמו שהבטחת?" אני מגישה לה את המים החמימים, והיא מוזגת לכוס. מנגינת הזרימה הבוקעת מבין דפנות הפלסטיק הזול לוקחת אותי רחוק מהחדר, לאמבטיות קדומות, לשהייה, להתמסרות. קוביית פלסטלינה ורודה נשמטת מידה של לני ופוקע

אהבה ללא תנאים. אני בת 8 וחצי. זה עוד יום, כמו כל יום אחרי ביס ואני חוזרת הביתה עם ההסעה לכפר. השמש מעלי ואני צועדת בשביל המתפתל בירידה המובילה הביתה, משמאלי פרחים סגולים של שיח בוגנוויליה נאה, ענק. אני מקצרת דרך משטח דשא ירוק, לחלקו האחורי של הבית. שם במרפסת, פופו מקבל את פני בקשקוש זנב וקפצוצים באוויר כאילו לא התראנו שנים. פופו הוא פודל שחור מעורב, והחבר הכי טוב שלי! אני מחבקת אותו, הפרווה שלו רכה. שנינו, נגד העולם. בין המרפסת לסלון הבית מפרידה רשת ירוקה, ממוסגרת בעץ לבן, ס