השנה 1995, אני בשנה האחרונה ללימודי עיצוב אופנה, ועובדת על קולקציית הגמר שלי בנושא 'חולצת יום הזיכרון'. כדי לתכנן את הדגמים לקולקציה אספתי חולצות כותונת לבנות רבות, כאלה המזוהות עם טקסי ימי אבל וזיכרון מסורתיים, המחברים לזהות, לזמן ולמקום. אלה הייחודיות לתרבות הישראלית. פרמתי וקרעתי אותן והפרדתי בין חלקי החולצה: שרוולים, חפתים, צווארונים. הנחתי אותם באופנים שונים ומגוונים על גבי המניקן– בובת הדיגום לתפירה. הורדתי אותם מהמניקן ביחידה אחת ופרסתי אותם לגִזרה. כך יצרתי שמלות חדשו

התפקיד שלי בבית של סבתא אוניו בפתח תקווה היה לפתוח את הדלת ללקוחות שהגיעו לתיקון אומנותי. סבתא הייתה יושבת על כסא מרופד במרפסת מול חלון גדול שתריסיו פתוחים לרווחה. מימינה היה המקום שלי, שרפרף ללא משענת, עם ארבע רגליים קצרות. ולשמאלה שולחן שעליו היו מונחים בצורה מופתית חוטים, מחטים, שלל כפתורים  וכרית סיכות אפרפרה בצורת משולש שעברה מסעות בלתי נתפסים בתקופת השואה כשסבתא אוניו תיקנה בגדים  לגרמנים וכך שרדה. סבתא הייתה צריכה הרבה אור בשביל לייצר את החיבורים של החוטים ב"תיקון אומ