סבתא מברזל וריקמה - יפעת קייטס

התפקיד שלי בבית של סבתא אוניו בפתח תקווה היה לפתוח את הדלת ללקוחות שהגיעו לתיקון אומנותי. סבתא הייתה יושבת על כסא מרופד במרפסת מול חלון גדול שתריסיו פתוחים לרווחה.

מימינה היה המקום שלי, שרפרף ללא משענת, עם ארבע רגליים קצרות. ולשמאלה שולחן שעליו היו מונחים בצורה מופתית חוטים, מחטים, שלל כפתורים  וכרית סיכות אפרפרה בצורת משולש שעברה מסעות בלתי נתפסים בתקופת השואה כשסבתא אוניו תיקנה בגדים  לגרמנים וכך שרדה.

סבתא הייתה צריכה הרבה אור בשביל לייצר את החיבורים של החוטים ב"תיקון אומנותי". למצוא קצוות  ולאחות אותם לכדי אחד, בדיוק מופלא שאיש לא האמין שעד לפני כמה שעות היה שם חור מסיגריה או  קרע בלתי צפוי. זה נשמע כמו תיאור של הישרדות של אדם, של חפץ. של תיקון מתוך שבר. במובנים   רבים  כך  זה היה.

אחר הצהרים היה "זמן קבלת קהל", סבתא הייתה אומרת לי מי מיועד להגיע, לא היו ביקורים ספונטניים. הכל היה מסודר לפי לוח זמנים שנקבע עפ"י סוג האיחוי הנדרש. 

ואני חיכיתי לדפיקה בדלת, יושבת על הספה הנקייה בצבע ירוק זית בסלון השמור של סבתא, זה שאסור היה לאכול בו, לשחק בו, או לעלות עליו אפילו עם  גרביים. רק  לחכות לדפיקה בדלת. הייתה לי  משימה  ואחריות, ואני אהבתי את זה כי  זה יצר עבורי חיבור של מילים  עם סבתא. 

בגאווה הובלתי אותם אל האטלייה שלה. עברנו דרך המטבח המבריק והמצוחצח שנראה שלא השתמשו בו מעולם, אך  סבתא  שלי בראה  בו אוכל להזנה, כי ככה חיים ושורדים. את חלק מהאנשים כבר הכרתי, זכרתי את שמם ולעיתים מה הם לבשו בפעם הקודמת כשהגיעו, במיוחד את רוזי  ויוסי. הם  היו באים שוב ושוב לתיקונים בבגדים, מדברים עם סבתא שלי בהונגרית, לא הבנתי אף מילה אבל הרבה פעמים יכולתי להרגיש את מה שהם  אומרים,  והיה בזה עצב וגעגוע. פנים עצובות אפשר להרגיש בכל שפה. 

אני לא יודעת איך סבתא שלי חיברה בין הדברים, אז זה היה נראה לי בלתי אפשרי, חורים וקרעים בבד ארוג, זה סיקרן אותי מאוד  ולפעמים דחפתי את הראש שלי אל תוך ידיה העומלות. סבתא במבטא הונגרי כבד הייתה אומרת לי "יפעת, תזהרי  מהמחט, זה מסוכן". הרצון להבין את מלאכת החיבור היה גדול מהפחד  להידקר.    

סבתא אוניו שלי נפטרה מוקדם מדי, לא הספקתי ללמוד ממנה את תורת החיבורים אבל כן הספקתי ללמוד ממנה לחפש דרכים לאיחוי. להאמין שאפשר גם שזה נראה לא אפשרי. מלאכת הריפוי שלה התקיימה בזכות סבלנות, התבוננות מעמיקה בפרטים קטנים, ויצירתיות במציאת פתרון לקרעים שנוצרו. היא גם ידעה לומר שזה לא אפשרי לתקן, ענווה מקצועית.  

אני הילדה שישבה על השרפרף שגדלה להיות אומנית ומטפלת באומנות, שלא פחדה לפתוח דלת ולהידקר ממחט מרקמת ומעטרת מוצאת את עצמי עוסקת בחיבורים, בחיפוש קשרים. בדו ממד ותלת ממד. המלאכות הראשונות שלי היו רקמה ותפירה, ובהמשך ועד היום אני עוסקת בקולאז' ובמיקס מדיה. וגם היום אני לא מפחדת מחיבורים, משילובי חומרים ומציאת הדרך לקרב  ולחבר בין ניגודים.

יפעת קייטס yifat.art@gmail.com