שעת בין ערביים. אני יושבת בחצר הבית ומביטה באלכסוני האור יורדים על צמרת עץ הלימונים ומסמנים את המעבר המופז בין היום והלילה. קווי האור משרטטים דוגמת פסים דקיקים על הפירות המצהיבים, ומשקיפים את העלים כך שניתן לראות את כל מערכת העורקים והנימים שמזינה אותם. לא רחוק מכאן, כמו ביקום מקביל, זוהי השעה שבה מתכנסים המאושפזים במחלקה הסגורה לארוחת הערב. מחלקת האשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי היא אִי של הוויה אחרת, שבו הקיום האנושי נראה ונחווה באופן שונה. את הדברים הבאים אני כותבת ממרחק הז

“Oh God! May I be alive when I die.” Donald. W. Winnicott מה יכול להציע מטפל לאנשים מבוגרים הצועדים אל עבר השלב הסופי של מסע חייהם? בטקסט שלפניכם אני משתפת אתכם בזיכרונותיהם ובניסיונם של מטופליי, רובם עולים מברית המועצות לשעבר. כל אלה הפכו לחלק מסיפור החיים שלי. אני עובדת עם אנשים בהגיעם לגיל זקנה, מלווה את רגעי השקיעה החיצונית והפנימית שלהם, כשצבעי הנשמה נעשים לפעמים בהירים יותר לפני הדעיכה הסופית. בעבודה אני פוגשת את כובד השנים שחלפו, את חוסר האונים ואת הכאב. אני מבחינה במ