رحلة بين البيت والغرفة العلاجيّة معالجة بالفنون التّشكيليّة، ومرشدة للمعالجين بالفنون، زوجة وشريكة، وأمّ لثلاثة أطفال. أتنقّل بين فضاءات الحياة والعلاج كما أتنقّل بين الألوان والخطوط؛ ففي كل لقاء أكتشف تداخُل الأدوار بين الأم والمعالجة، بين الإصغاء الذي يمنح الأمان، والخيال الذي يفتح أفقًا جديدًا للفهم. أؤمن أنّ الفنّ ليس ترفًا جماليًّا، بل وسيلة للبقاء، ومساحة آمنة للتّعبير عمّا يتجاوز الّلغة. الفن، في جوهره، لغة حوارٍ صامتة بين الإنسان وذاته، تُتيح للطّفل وللرّاشد معًا أن ي

"אובססיה איראנית 1", טכניקה מעורבת, 21\15 ס"מ 2023-4 נולדתי בשנת 1974, תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהיותי בת חמש עברה משפחתי למקום מגורים חדש. זיכרוני הראשון משם: ירדתי מהמשאית שהובילה את מטלטלינו ופגשתי אישה ששאלה אותי מי אנחנו. סיפרתי לה בהתלהבות שבאנו לגור כאן, ושאנחנו קרובי משפחה של דודתי שכבר גרה במקום. תגובתה הייתה: "אוי, עוד משפחה של פרסים...". היה זה המפגש הראשון עם השד העדתי שצרב בתודעתי חוויה של בושה (פַּרְסִי מִידוּנֶה [1] ) ושל הסתרה שנשאתי בקרבי במשך שני

“Oh God! May I be alive when I die.” Donald. W. Winnicott מה יכול להציע מטפל לאנשים מבוגרים הצועדים אל עבר השלב הסופי של מסע חייהם? בטקסט  שלפניכם אני משתפת אתכם בזיכרונותיהם ובניסיונם של מטופליי, רובם עולים מברית המועצות לשעבר. כל אלה הפכו לחלק מסיפור החיים שלי. אני עובדת עם אנשים בהגיעם לגיל זקנה, מלווה את רגעי השקיעה החיצונית והפנימית שלהם, כשצבעי הנשמה נעשים לפעמים בהירים יותר לפני הדעיכה הסופית. בעבודה אני פוגשת את כובד השנים שחלפו, את חוסר האונים ואת הכאב. אני מבחינה במ

זכיתי להיות גננת בגן שיש בו ילדים יהודים וערבים. בני שנתיים. זו מתנה נדירה, להיות עדה לדברים אנושיים בסיסיים שנשכחים במציאות הסבוכה שלנו. בגיל שנתיים, ילדים מדברים לא כל כך ברור בדרך כלל. הבדלי שפות האם לא מפריעים, כי הם מבינים אלה את אלה כמו שגורי כלבים מבינים, בשפות נשגבות שאנחנו אולי כבר לא. וכך קורה שילד ששפת אימו ואביו ערבית או עברית אומר משהו שוב ושוב, והגננת - אני - לא מבינה! צרור הברות מדובלל שבטוח יש לו משמעות, אבל אני לא מצליחה להבין. ואז ילד אחר ששפת אימו ואביו עבר