מלי שופכת מים על הדף הלבן, העבה, הסופג. עם המכחול הרטוב היא מוסיפה צבע אדום לשלולית שעל הדף. מלי לא מרוצה. זה לא מספיק לה. היא שופכת את המים לתוך קופסת צבעי המים הפתוחה. נימים של צבעים שותתים ומתערבבים זה בזה. מלי מטה את הקופסא. נוזל שחור-סגול ניגר אל הדף המתמסר. מלי פורשת את הדף הרטוב, מקפלת את הדף לחצי ואז לרבע ופותחת אותו. אנו מתבוננות בקפלים הנפתחים. "שוב", היא אומרת. מלי נעמדת כשכל גופה דרוך, ומקפלת את הדף שוב ושוב ושוב, דוחסת כל קיפול לתוך הקיפול שקדם לו. שפתיה מתהדקות

הציירת אביבה אורי, שאמה נפטרה עם לידתה, חוותה לאורך חייה את חוויית "הפרֵדה בטרם עת" מן האם (טסטין, 1992). בעטיה של חוויית פרֵדה מטלטלת, היא נהגה לעטוף את גופה ברצועות ארוכות ורכות של צמר גפן. אחת לחודש הייתה מפשיטה אותן מגופה ומחליפה אותן בחדשות. רצועות אלו נצמדו לגופה ושחזרו, לכאורה, תחושת מעטפת עורית אימהית – רכה, נוכחת וקבועה – בניסיון נואש להשיב לגופה את תחושת האם הנוכחת דווקא בהיעדרה. באחת מהשיחות עימה על יצירתה אמרה אביבה לבתה, הציירת רחל ימפולר: "הקו הזה הוא אני" (ימפו

השקוף הארוך, עם המכל המטמורפוזי שלו, מצליח להפתיע. בכל פעם מחדש. לחיצה על הדק המייצרת חיבור. הגליל מנותב בעל כורחו אל גורל בלתי ידוע. לרוב הוא רוקד את הריקוד השיכור שלו, יוצא משליטה ונשפך, נערם באיטיות ואז זולג וזורם החוצה. בחלוף דקות מעלה אדים מזהירים, זז מכאן לשם ובחזרה, נאחז בכול ואינו מרפה. או להפך – מרפה פתאום, מבלי למלא את הציפייה הבלתי מותאמת ממנו: לעשות את הבלתי אפשרי, להדביק יחד את הדברים הבלתי חבירים ביותר, להכריז מלחמה נגד כוחות המשיכה והפירוק של הטבע. בלא האקדח הג