שעת בין ערביים. אני יושבת בחצר הבית ומביטה באלכסוני האור יורדים על צמרת עץ הלימונים ומסמנים את המעבר המופז בין היום והלילה. קווי האור משרטטים דוגמת פסים דקיקים על הפירות המצהיבים, ומשקיפים את העלים כך שניתן לראות את כל מערכת העורקים והנימים שמזינה אותם. לא רחוק מכאן, כמו ביקום מקביל, זוהי השעה שבה מתכנסים המאושפזים במחלקה הסגורה לארוחת הערב. מחלקת האשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי היא אִי של הוויה אחרת, שבו הקיום האנושי נראה ונחווה באופן שונה. את הדברים הבאים אני כותבת ממרחק הז

פרולוג "יש לי שני סיפורים", פתחה ג'ינה (השמות בדויים, האנשים אמיתיים) את המפגש. "אחד אמת ואחד שקר. אתם צריכים לנחש. סיפור אחד הוא שהיום בבוקר זהבה חיבקה אותי, והסיפור השני הוא שהיום יש לי יום הולדת". עד כמה שיום הולדת הוא יום מיוחד ושמח, בחרנו כולנו, גם חברי הקבוצה וגם אני המנחה, בסיפור הראשון. כל כך רצינו שסוף סוף תקבל ג'ינה חיבוק מהמטופלת שלה שנוהגת למשוך בשערותיה, לצבוט אותה ולעיתים אף לקלל אותה. עם דמעה בזווית העין, בחיוך ביישני, היא אמרה "היום יש לי יום הולדת, אני בת 43"

מומלץ לראות ולקרוא על מסך מחשב ולא נייד הסיפור מתוך: היי, מישהו שומע אותי יומן גרפי – כתיבה ואיור אורית עריף אפשר להזמין ישירות מהיוצרת. אורית עריף: oritarif@gmail.com