שיניים. סכין. מספריים. החבל שנחתך, מפריד ומחבר אותך. החיתוך, מיטיב ומאיים, ממשיך ללוות; בגזיזת ציפורניים זעירות, בקיצוץ שיער פלומתי הממיר פתאום תינוק בפעוט. אנו חותכים מעלינו חלקים שאין בהם עוד צורך, חומר מת. סצנות מסרט נושרות בעריכה. כמו "האיש עם השערות" של יהונתן גפן, שמבלי להתכוון נושא עמו בתוכן את כל החוויות בהן נתקל בדרכו. לפתע כשהוא מסתפר הוא ומשאו נעלמים כלא היו. קשה ללמוד לחתוך, לשחרר. המפגש בין הלהבים החדים ובין האצבעות הרכות מעורר ספקות, מדיף ניחוח של סכנה. כמו סגיר

הצתה. ראש גפרור מתחכך בשכבה מגורענת ונדלק, מדביק באש פתיל של נר. הלהבה רוקדת, שובת לב, מפזרת אותות חיים כוזבים. הנרות נוגעים זה בזה, מתאחדים, פתיליהם מתארכים ומתחברים ללהבה אחת, שעווה מטפטפת ואז זורמת ונשפכת, לַבָּה של חֶלב. רגע אחד של אמון שאנן יכול להסתיים בהשמדה מפוייחת. הריגוש שבאש האסורה, המסוכנת, הבלתי צפוייה, תמיד הכוננות הפנימית, נכונות לזנק כנמר ולמנוע את הנורא מכל שאולי כבר קרה. בשוליים המתקרבים למרכז נמצא פיתוי גדול מידי, המשחק בקצוות שבין חיים ומוות, בין עשן ואש.

מאמר זה, נכתב מנקודת המבט שלי כמי חוותה את מאורעות 7.10.24 - מלחמת "חרבות ברזל", פונתה מביתה בקיבוץ, וכמטפלת באמנות במקצועי. הייתי רוצה...