שיניים. סכין. מספריים. החבל שנחתך, מפריד ומחבר אותך. החיתוך, מיטיב ומאיים, ממשיך ללוות; בגזיזת ציפורניים זעירות, בקיצוץ שיער פלומתי הממיר פתאום תינוק בפעוט. אנו חותכים מעלינו חלקים שאין בהם עוד צורך, חומר מת. סצנות מסרט נושרות בעריכה. כמו "האיש עם השערות" של יהונתן גפן, שמבלי להתכוון נושא עמו בתוכן את כל החוויות בהן נתקל בדרכו. לפתע כשהוא מסתפר הוא ומשאו נעלמים כלא היו. קשה ללמוד לחתוך, לשחרר. המפגש בין הלהבים החדים ובין האצבעות הרכות מעורר ספקות, מדיף ניחוח של סכנה. כמו סגיר

אנחנו מטפסות במדרגות, ולני אומרת "מה קנית לי?" אנחנו הולכות במסדרון, והיא תוהה אם הבאתי בורקס, ואז היא נזכרת שאסור לה, ואז היא נזכרת שהיא אלרגית. אני נותנת לה את המפתח לחדר, היא מסובבת אותו, מחכה שאיכנס פנימה ונועלת את הדלת מאחוריי. לני אומרת: "הבאת מים לחמם את הפלסטלינה כמו שהבטחת?" אני מגישה לה את המים החמימים, והיא מוזגת לכוס. מנגינת הזרימה הבוקעת מבין דפנות הפלסטיק הזול לוקחת אותי רחוק מהחדר, לאמבטיות קדומות, לשהייה, להתמסרות. קוביית פלסטלינה ורודה נשמטת מידה של לני ופוקע